אני לא תמיד נשאר אני

כמו כל טראומה, גם הטראומה הקולקטיבית שאנחנו חיים בתוכה בימים אלה, נוגעת אצל כל אחד מאיתנו בטראומה מן העבר, בין אם היא שושלתית - בין דורית, בין אם מקורה טמון בפעימות חיים קודמות, ובין אם היא קשורה לחיים האלה.

כלומר, הטראומה נצבעת בצבעים שהוטבעו בנו מזמן. כל אחד ותבנית נוף טראומתו...😊

אם אנחנו לא מכירים בכך, כלומר עוצרים רגע, מתבוננים, מזהים, ועושים איתה עבודה תודעתית, כל אחד בשיטות ובאמצעים המוכרים לו, אנחנו עלולים לחיות מתוך הטראומה ולשחזר אותה שוב ושוב, עד שכל הפרשנויות שלנו את המציאות, נצבעות בה ושואבות ממנה.

"אני" אחד או הרבה "אני"?

אנחנו טועים לחשוב שכשאנחנו בוגרים ויש לנו כבר אישיות מגובשת ובריאה, משמע, יש לנו "אני" שהוא אחד, יחיד ויציב.

האמת היא אחרת לחלוטין.

האישיות שלנו אינה עשויה מקשה אחת. יש בנו הרבה דמויות: הדמות היודעת והסמכותית, דמות הילדה המורדת, דמות אשת הקריירה המנהלת, דמות האמא המגוננת על ילדיה, דמות בת הזוג המאהבת, זאת בעלת התושיה שנופלת וקמה, דמות הבת המרצה, זאת שהיא הנערה שלא ראו אותה.... ועוד ועוד.

בכל סיטואציה בחיים, אנחנו יודעים להפעיל את הדמות המתאימה, להלן: מצבי אגו.

לכל מצב אגו כזה, יש מערך שלם של מחשבות, רגשות, התנהגויות, אינסטינקטים, ואפילו יכולות.

זוהי התנהלות בריאה, מסתגלת וגמישה, המאפשרת להתנהל בצורה מותאמת בסיטואציה נתונה.

זה מה שמסביר את התופעה, לפיה אדם מתנהג עם סט שלם של התנהגויות בסיטואציה אחת, ומתנהל מתוך סט שלם של התנהגויות שונות, בסיטואציה אחרת.

מהי טראומה?

במילה "טראומה", מקופלות מיני אסונות וטרגדיות. לפי התפיסה הזו, יש מי שגורלו לא שפר עליו וחווה טראומות בחייו, ויש מי ששפר עליו מזלו ואין לו טראומות.

יש לטראומה הרבה מאד הגדרות בספרות המקצועית.

אנחנו אוהבות את ההגדרה הזאת:

טראומה היא מצב נפשי וסובייקטיבי, שבו התנועה האנרגטית בתוך סיטואציה נתונה לא הושלמה, וקפאה.

אם כך, טראומה היא גם חוויה קשה ביותר שעברנו, אבל היא גם רגע שבו המורה שתלה אותי במבוכה בכיתה, היא גם הרגע בו חוויתי לראשונה עלבון צורב מהוריי, היא גם הרגע בו חוויתי דחיה חברתית או בינאישית וכד'.

כלומר, שדה הטראומות בחיינו הוא רחב ועשיר בהרבה ממה שאנחנו יודעים או נותנים לו הכרה.

לעומת זאת, זכרון שאיננו טראומטי, זיכרון "רגיל", הוא תוכן שעובד (כלומר, עבר עיבוד) במהלך החיים. זכרון כזה משפיע על החיים, ומושפע מהם. עובר עיבוד טבעי עם ניסיון החיים המצטבר. מקבל משמעות חדשה, לפעמים הפוכה לזו שהייתה לו בראשונה, או מתפוגג ונשכח. זהו זכרון דינאמי שמשתנה או לא, שזז או לא, או שנשכח. אנחנו יכולים להיות איתו בקשר או בדיאלוג. והנגזרת של התגובות שלנו ממנו, גם היא גמישה.

מה קורה למצבי האגו בטראומה?

כשאנחנו חווים טראומה, דמות אחת מתוך מערך הדמויות, נפגעה. היא כמו קפאה בזמן. היא נשארת בגיל הפגיעה. היא חווה חוויות רגשיות ורטטים, שחוותה שם ואז. מהמערך הזה, נשאב סט ההתנהגויות שלה.

בכל אחת ואחד מאיתנו קיימות הדמויות הפגועות הללו, במערך מצבי האגו שלנו.

וכמו כל דמות בתוכנו, מדי פעם היא לוקחת את הפיקוד על הסיטואציה. היא "חוטפת" לנו את הגה השליטה, ו"משתלטת" עלינו בעת חוויה שלוחצת לנו על הכפתור הטעון, שמזכירה לנו את הטראומה.

חישבו על סרטים של גיבורי על. הרבה פעמים הסרט יסוב על דמות בעלת אישיות מסויימת (לרוב אישיות רגילה ואפילו "אפורה"), וברגע של חילוף, אותו אדם מגייס כוחות ויכולות שלא היו לו רגע אחד קודם. וכך וו'יין הופך לבאטמן וקלארק הופך לסופרמן.

במציאות, רגע החילוף הוא לא מודע. אותה דמות פגועה, זו שחוותה את הטראומה אי שם אי אז, פורצת ללא התרעה, ותופסת את הפיקוד על כל הסיטואציה, עם סט ההתנהגויות המאד מסויים שלה.

באותו רגע, האדם אינו מודע לכך שמשהו בתודעתו התחלף. הוא מזדהה באופן מוחלט עם הפרשנות הסובייקטיבית שלו את הסיטואציה. אין לו מודעות שאותה הדמות הפגועה, כופה עליו מכלול של מחשבות, רגשות, רטטים והתנהגויות. הוא כמו "נחטף" בעל כורחו, ללא ידיעתו וללא שום התנגדות מצידו.

עצם ההכרה בשלל הדמויות בתוכנו, היא הכרה חשובה ביותר.

היא משנה סדרי עולם, במובן הזה שאנחנו למעשה משחקים על לוח משחק חדש לגמרי. פתאום מתגלה ההבדל בין ה"אני", לבין חלקים בתוך ה"אני". עולה הבנה וידיעה ש"אני" אינה דמות אחת כלל וכלל. יש בתוכנו הרבה מאד "אני".

ההכרה הזאת ממלאת בחמלה, מאפשרת יצירת מרחק בין הסיטואציה לבין החוויה הרגשית, ומורידה אשמה והלקאה עצמית, שיפוט וביקורת, גם כלפי עצמנו וגם כלפי הסובבים אותנו.

ובעיקר: אם נבדיל ונדע שכעת הילדה הפגועה בתוכי, היא זאת שמדברת ומרגישה וחושבת, וזו אינה אני הבוגרת העכשווית, לא ניתן לה לנהל את הסיטואציה ולהנהיג את הסצנה.

וכך אנחנו יכולים לחזור להיות בבחירה חופשית יותר, ויכולים לנהל ביתר קלות את השאיפות שלנו, הרצונות שלנו, ולפעול למען ההגשמות שלנו.

מודל היזכרות

אם אנחנו מבינים שאנחנו מורכבים ממעין מניפת דמויות, וכאשר אנחנו נתקעים בתחושת חוסר ערך או חוסר אונים או עלבון או חולשה, זה לא ה"אני השלם" שכרגע חווה, אלא אותה דמות פגועה ישנה מתוכנו, שמשהו בסיטואציה גרם לה להגיח לקידמת הבמה, אזי אנחנו יכולים "לייבא" מתוכנו ו"ללבוש" דמות אחרת, שממילא קיימת בנו, והיא מוכרת לנו מאוד, שיש לה יכולת, חוסן, ידע, כריזמה, עוצמה, או כל מהות שנדרשת כעת בסיטואציה. באותו הרגע ממש, המסך שירד על אותה דמות פגועה, מוסר, ונפתח לנו חלק אחר בתודעה, חלק מיטיב, שפתאום הופך להיות נגיש לנו.

מתוך ההבנות הללו, פיתחנו מודל שנקרא: מודל היזכרות. המודל אינו מייתר, בשום אופן, טיפול עומק בטראומות. עם זאת, הוא מאפשר ליצור התמרות מיידיות בתוך סיטואציות, בהן אנחנו מצויים בתחושות של חידלון ומועקה, המקשות עלינו לתפקד. כלומר, סיטואציות בהן אנחנו פועלים, שלא במודע, מתוך אותם דפוסים והתניות, הנובעים מטראומות עבר.

לסיכוםככל שנזהה יותר מצבים לא מיטיבים, ונצליח לפרש אותם על פי התפיסה החדשה הזו, כך נוכל לשנות פרשנויות ודרכי התנהגות ביתר קלות, במצבים שעד היום הזדהינו איתם ועם הכפתור שנלחץ לנו, בהמשך לאותן טראומות עבריות שלנו, ועל כן היו ללא מוצא.

זה כלי נפלא לעריכת שינוי ובחירה חדשה וחופשית יותר, בתוך אירוע מאתגר בזמן אמת.

אורית הדר ואיילת חן