ברוך המבדיל בין קודש לחול

מאז שעברנו לבית היפה שלנו על ראש ההר הכי גבוה בירושלים, (הוא הבית הכי יפה על ראש ההר, וגם הכי יפה מכל הבתים בעמק),

מאז, בכל יום שישי, כשהשמש מתחילה להתעייף ולעשות סימנים של תזוזה, אני פורשת מפה לא מספיק מגוהצת על השולחן, מניחה פרחים משובבי לב באגרטל לא הכי מדוייק, ומדליקה נרות.

שניים ארוכים בפמוטים הישנים של סבתא גרציה, כי זוהר הקטנה רוצה שיהיו גם "הנרות של חנוכה", ושניים שטוחים בפמוטים מהזכוכית ש-שי מהנעליים של שופרא, הביא לנו ברוב חוכמתו לחתונה שלנו.

ככה יש נרות לכל דורש.

מאז שעברנו לבית הכי יפה שלנו, על ראש ההר הכי גבוה בירושלים, ככה זה.

ואף אחד בבית לא שאל, מה פתאום?

או, מה קרה לך אמא?

או, בשביל מה כל זה עכשיו?

אבל משהו בכל זאת אומרים, קצת ללא מילים:

אומרים לאט,

אומרים רגוע,

אומרים אבא, אמא, ילדים, משפחה נחמודת,

אומרים יש סדר בעולם,

אומרים עכשיו מרפים.

עכשיו נחים.

עכשיו אחר.

וחשבתי לי, איך זה שככה בלי מילים כל זה הגיע ובא?

וחשבתי לי:

ככה זה כשהופכים דבר לנישא ונשגב.

וחשבתי על השועל של הנסיך הקטן ועל חכמת הטקס.

וחשבתי לי שאני רוצה הרבה דברים בחיי שיהיו נישאים ונשגבים.

וחשבתי, ברוך המבדיל בין קודש לחול.

זה מה שחשבתי.

שבת שלום.

איילת חן