״אף פעם לא מאוחר מדי לחוות ילדות מאושרת״ (ריצ'ארד בנדלר, אחד מצמד האנשים שהגו את שיטת NLP).
אין הורה שלא אוהב את ילדיו בכל ליבו ונפשו.
אין הורה שלא אמר לפחות פעם אחת לעצמו: אני מוכן למות בשביל הילדים שלי.
אבל האם אנחנו מוכנים לחיות כשבילם??
והאם אנחנו מוכנים לעשות כל מה שניתן כדי לחיות חיים טובים ומאושרים, עבור עצמנו ואז באופן טבעי, גם עבורם?
כל הורה לפעמים מרגיש שהוא כל כך כועס, או כל כך עייף, או כל כך מתוסכל, או כל כך חסר אונים מול ילדיו.
וזה קורה לא אחת בכל גיל של הילדים: בגילאים רכים, או בגיל ההתבגרות או כאשר הם כבר גדולים ובוגרים בעצמם.
אז מה בעצם קורה פה?
כאשר אנחנו הופכים להורים, הדבר המתבקש עבורנו הוא להתחיל לעשות עבודה רצינית על הילד הפנימי שבנו, שבתוכנו.
את הילד הזה, רובנו שכחנו והשארנו מאחור בשיגרת החיים.
אבל הילד הזה מתחנן שייזכרו בו.
הילד הזה שלא ראו אותו ושהרגיש שקוף.
הילדה שצחקו עליה והקטינו אותה.
הילד שאיבד את האמון בעולם.
הילדה שלא מצאה את מקומה.
הילד שהישוו אותו תמיד לאחרים ותמיד יצא וידו על התחתונה.
הילדה שמעולם לא קיבלה את הצרכים הרגשיים שהיתה זקוקה להם.
הילד שלא קיבל אישור שהוא אהוב ללא תנאי.
הילדה שלא קיבלה את תשומת הלב וההערכה על המאמצים שלה.
ולמה זה כל כך חשוב שניזכר בילדים הפנימיים שלנו?
כיוון שהם חיים בתוכנו עד היום, ומפעילים אותנו בכל רגע של גירוי במציאות, גם כשאנחנו כבר בוגרים.
כי הילדה שהרגישה שקופה ובלתי נראית, הפכה לאישה שמרגישה בדיוק אותו הדבר.
והילד שאיבד את האמון בעולם, הפך לאיש שעדיין לא מאמין לאף אחד ולשום דבר.
והילדה שצחקו עליה והישוו אותה לאחרים, עדיין משווה את עצמה לאחרים גם כבוגרת, והביקורת העצמית שלה מרקיעה שחקים עד היום.
והילד שלא הרגיש אהוב מעולם, גדל לאיש שעדיין לא אוהב את עצמו ולא מרגיש שהוא ראוי לאהבה.
וכל זה מתעצם וגדל כשאנחנו מקבלים את הילדים שלנו לחיינו.
כיוון שעד שאנחנו לא יודעים מה קורה לנו בתוככי תת המודע שלנו, אנחנו מנוהלים על ידו ולא מבינים על מה ולמה.
כי אם הילדה הפנימית שלי מרגישה נטושה ודחויה, ואני כבוגרת מרגישה עדיין בדיוק כך, כאמא כנראה שאעביר את הרגשת הדחיה הזו הלאה לילדיי, גם כשברור שאני אוהבת אותם מאד.
ואם הילד הפנימי שלי לא קיבל את האהבה ותשומת הלב הרגשית שהיה זקוק לה, וכבוגר גדלתי כאיש שלא מאמין שמגיע לו להיות אהוב ונאהב, ברור שכאבא אעביר באיזשהו אופן את אותה הרגשה וחוויה רגשית חסרה ולא מעובדת, הלאה לילדיי.
ואם הילדה הפנימית שלי קיבלה ביקורת על כל צעד ושעל שלה, ואני כבוגרת עדיין מנוהלת על ידי הביקורת העצמית ההרסנית שלי, ברור שאבקר את ילדיי ללא הרף, וזה יהיה אפילו בשם האהבה.
ואם הילד הפנימי שלי גדל בחוסר אמון, וחווה את העולם כמקום כאוטי, וגדלתי להיות איש שזקוק לבטחון ולשליטה גדולה, זה מה שאעביר הלאה לילדיי.
כי כולנו אוהבים את ילדינו אהבה גדולה וכבירה, וכולנו מרגישים שילדינו הם השלוחה המיטיבה שלנו, אבל אם אנחנו לא מבינים את הכפתורים הטעונים אצלנו, לא יהיה לנו מנוס אלא להעביר את האמונות ואת דפוסי החיים שלנו אליהם, בלי כוונה ובלי משים.
ולכן, העבודה הנדרשת כאן היא עבודת עומק פנימית ואישית.
היא דורשת מאיתנו לחבור למעמקי נפשנו, אל צ'אקרת הלב שלנו, ואל תוככי תת המודע שלנו.
ושם למצוא את הילדה או הילד הפנימיים שלנו.
ועם הילדים האלה, ליצור שיח של אהבה, של אמון, של קבלה, של חמלה, של הבטחה מחודשת.
להבטיח להם שלעולם לא נעזוב אותם שוב.
להראות להם כי הם מושלמים בדיוק כפי שהם.
לחבק אותם אל ליבנו, ולתת להם את האהבה שמעולם לא חוו, תוך שאנחנו מראים להם שהעולם בטוח, ושהכל בסדר.
להראות להם את עצמנו כבוגרים היום, ושאנחנו בסדר גמור היום....
וכאשר נקשיב לילדים הפנימיים שלנו, נוכל להבין עוד כל כך הרבה דברים עלינו ועל החיים שלנו, כיום כמו גם כילדים בבית הורינו.
זהו תהליך לא קל ולא בהכרח קצר,
אבל זה אחד התהליכים המעצימים שאנחנו יכולים לתת לעצמנו כבוגרים, וללא ספק לעצמנו כהורים.
זה אחד התהליכים שאם נתמיד בהם ונשלים את העבודה, ונתמיר את הרגשות המורכבים שיעלו תוך כדי, נוכל להרחיב את המודעות והלמידה שלנו, ולחבור לשמחה הילדית, להנאה, לבטחון וליצירתיות שלנו.
נוכל להיות הורים מודעים, שמבינים את הקשר ההדוק בין הילד הפנימי שבתוכנו לילד שלנו.
אורית הדר
Comentários