הירוק והאפור

"הירוק היום ירוק מאוד, והאפור היום אפור מאוד"

כתבה לאה גולדברג המופלאה.

אף פעם לא ממש הבנתי את השורה הזאת, עד אתמול.

עברנו שבועיים מטלטלים, בהם הטוב היה טוב מטוב, והרע, היה רע מלהכיל.

שבועיים בהם טוקה יקירי עמד על במה בצוותא עם המוזיקה המופלאה שלו.

שבועיים בהם קרה לנו לא פחות מאשר נס, וזכינו לעצב את עתידינו מחדש. חתמנו על בית שהוא כל מה שחלמנו עליו במושב בו נולדו ילדינו.

שבועיים בהם שלושת המופלאים שלנו שימחו את ליבנו והרחיבו אותו חזור ורחוב.

שבועיים בהם זכינו להיות בחתונתה של בת דודתי עם בחיר ליבה, וכל שבט קומה המופלא והנדיר התאחד לשמחה אחת מזוקקת.

שבועיים בהם ביליתי עם חברתי, אהובת ליבי, בחופשה שכל מהותה אהבה ושותפות וקרבה.

והיו אלה גם שבועיים בהם קרוב משפחה אהוב איבד את חייו באופן כל כך טראגי.

והרגשנו מקרוב קרוב עד כמה שבירים החיים.

כמה הכל בר חלוף.

ופצוע.

הסמיכות של האירועים, המעברים הכל כך חדים בין זעקות השבר בהלוויה, לבין צהלולי השמחה בחתונה, מרעידים את הקרקע.

החיכיון ליציבות ולשגרה פשוטה, לא פשוט.

אני לומדת שגם טוב צריך לדעת להכיל.

לשמור עליו מכל משמר, אבל כך שיהיה עטוף ברוך, ולא חנוק מפחד לאבד.

אני לומדת שגם בתוך שבר השברים, מתגלה ומתעמקת האהבה.

שעלי להודות על כל היש הישנו בשפע בחיי.

שיש להיות בענווה על כל מה שאינני יכולה להבין.

לסמוך.

להתמסר לזרם הסוחף והמסולע של החיים.

"הירוק היום ירוק מאוד.

האפור היום אפור מאוד.

ועוד לא קל לנשום,

ועוד לא קל לחלום

מול הרוח.

ומאוד לא פשוט לחכות."

איילת חן