top of page
orit352

הנשימה כמעשה היזכרות



 

בימים בהם הנשימה הולכת מצטמצמת למינימום ההכרחי, זה זמן נפלא להיזכר ביכולות הטבעיות שלנו, אלה שעשויות לסייע לנו באופן ישיר באופן יומיומי, ובימים הללו בפרט.

 

על מנת להבין את הפוטנציאל המיטיב שיש למערכת הנשימה, עלינו להבין, בראש ובראשונה, כיצד פועלת המערכת, והיכן טמון המחסום העיקרי לנשימה מיטיבה. ורק נציין את המובן מאליו : אפשר כמובן לתקן כל קלקול.

 

מערכת הנשימה על רגל אחת

השריר הגדול ביותר בגופנו הינו הסרעפת.

הסרעפת היא שריר הנשימה, והיא מחלקת את הגוף לשני חלקים ממש.

ניתן לדמיין אותה כמו מעין "חתול ים": שטוחה, עגולה, ובעלת יכולת התכווצות והתרחבות. בעת שאיפה היא מתרחבת ויורדת מטה, תוך דחיסת האיברים הפנימיים, ובעת נשיפה היא מתכווצת ומתקערת כמו כיפה, וחוזרת למקומה, בתוך כלוב הצלעות.

 

הסרעפת היא מעין מדחס. כגודל ההתרחבות שלה, כך גדולה כמות האויר שהגוף שואף בכל שאיפה ושאיפה. במובן זה, תנועה קטנה של התרחבות, מזרימה כמות מצומצמת של אויר, תנועה גדולה של התרחבות, מאפשרת הזרמת כמות גדולה של אויר לגוף.

אותו אויר שנשאף, נספג בריאות, נפלט מהן, ויוצא בנשיפה תוך חזרה של הסרעפת למצב קעור.

 

הנשימה הטבעית לעומת הנשימה הנרכשת

אם תניחו יד אחת על הבטן ויד שניה על בית החזה, תוכלו לשים לב, שבית החזה הוא זה שמתרחב ועולה בעת שאיפה. הבטן כמעט ולא מגיבה לתהליך.

אנחנו שוגים לחשוב שזוהי הנשימה הטבעית שלנו.

 

למעשה, כשתינוק נולד, הוא נושם נשימה סרעפתית, כלומר שואף שאיפה עמוקה אשר מרחיבה את הסרעפת למלוא גודלה, ללא שימוש בשרירים נוספים, ונושף נשיפה עמוקה. ניתן לראות את הבטן הקטנה מתנפחת ומתכווצת.

למעשה, כל היונקים נושמים כך, נשימה סרעפתית עמוקה, ללא שימוש בשרירי בית החזה. מספיק להתבונן בכלב שרוע על הרצפה, ולראות שהצלעות שלו לא נעות כלל בעת נשימה. רק הבטן עולה ויורדת.

 

בסביבות גיל חצי שנה, התינוק, אשר נמצא רוב הזמן על החזה של הוריו, לומד באופן לא מודע, שהדרך הנכונה לנשום היא באמצעות שרירי בית החזה. זוהי פעולה אינסטינקטיבית - הישרדותית. התינוק חסר האונים, לומד וסופג כל התנהגות אשר סייעה להוריו לשרוד בעולם, והוא מחקה את ההתנהגות הזו.

 

וכך, בסביבות גיל חצי שנה, הנשימה הסרעפתית העמוקה מתחלפת, והופכת להיות נשימה בעזרת שרירי בית החזה.

 

ומדוע זה חשוב?

מפני שכאשר שואפים אויר בעזרת שרירי בית החזה, בשל היות האיזור הזה חסום על ידי כלוב הצלעות, כמות האויר שהגוף מסוגל לשאוף בממוצע הוא 170 סמ"ק.

כאשר אדם שואף ללא עזרת שרירי בית החזה, אלא רק על ידי הרחבה מלאה של הסרעפת, כמות האויר שנכנסת לגוף הינה כ- 500 סמ"ק בממוצע.

דהיינו, פי 3 אויר וחמצן: לגוף, למוח, לשרירים, למערכת העצבים.

 

 

זה נתון מאוד דרמטי.

אנחנו יודעים לומר שזהו תהליך נרכש ולא אבולוציוני, מכיוון שילדים להורים שנושמים "נכון" (למשל ילדים להורים שמתרגלים יוגה, או ילדים של אנשים העוסקים בפיתוח קול), ממשיכים לנשום נשימה סרעפתית עמוקה, ללא עזרת שרירי בית החזה, כל חייהם.

 

אף אחד לא יודע מדוע נוצרה הנשימה הלא מיטיבה הזו. יש לשער שזו נשימה השגורה בעולם המערבי הרבה יותר מאשר בתרבויות הקרובות יותר לטבע או לגוף. יש יסוד לשער שתרבויות המזרח, או שבטים באפריקה, ממשיכים לנשום באופן טבעי, נשימה סרעפתית עמוקה.

 

ובכל זאת, למה זה חשוב?

אנחנו מרגילים את הגוף לנשום, באופן לא טבעי, במשורה, ומספקים לו כמות חמצן מועטה. זו פעולה שקורית באופן טבעי בעת מצוקה, לחץ או חרדה.

בעיתות שיגרה, הגוף זקוק להרבה יותר חמצן על מנת לפעול באופן מיטבי.

 

המוח שלנו הגאוני, הוא גם מאוד קל להטעיה.

הוא יכול להגיב למתרחש מבחוץ, ולהפעיל את מערכות הגוף בהתאם, והוא יכול גם לקרוא את מה שהגוף משדר, להסיק מסקנות ולהגיב בהתאם.

 

כלומר, אם במצב פתאומי מסוכן, הגוף נכנס לדריכות: מעלה דופק, מצמצם אנרגיה על ידי נשימה שטחית ומצומצמת, על מנת לתעל את כל האנרגיה באופן ממוקד להישרדות, כך גם ההיפך: ברגע שהגוף נושם באופן שטחי, המוח מסיק מכך שיש להיות דרוך כעת.

אנחנו מתרגלים לחיות, ללא מודעות, במצב דרוך כל הזמן.

הרבה מערכות משתבשות בעקבות הנשימה הזו: חילוף החומרים לא עובד במיטבו, סיבולת לב ריאה נמוכה יותר, השינה לא עמוקה מספיק, ובאופן כללי, הגוף לא מנצל את מלוא הפוטנציאל שלו לפעולה טבעית והרמונית.

 

דווקא היום

דווקא בימים אלו, בהם מפלס החרדה הוא גבוה במיוחד אצל כל אחד מאיתנו, כדאי וראוי ללמוד פעולה פשוטה אשר תאותת למוח שאפשר להירגע. כשהגוף יחזור לנשום באופן טבעי. כמו בפעולת שרשרת, כל המערכות האחרות יקבלו פקודה שאפשר להוריד את רמת הסטרס.

אי אפשר להפריז בחשיבות של החזרת עטרה ליושנה במובן הזה. בצד העזרה והמשאבים שיש לכל אחד בהורדת רמת המתח, אפשר גם לתרגל נשימה טבעית, פשוטה.

 

כיצד?

החזרת לנשימה הסרעפתית הטבעית דורשת להעיר את שריר הסרעפת. כאמור, זהו שריר שבמשך כל חיינו התרגל לייצר תנועה חלקית, וכעת אנחנו מבקשים להביא את השריר למלוא התנועה.

בשלב הראשון כדאי לשכב על הגב, לשים יד אחת על הבטן ויד אחת על בית החזה, לקחת אויר ולוודא שהבטן מתנפחת, ובית החזה לא זז כלל.

יתכן וידרשו מספר פעמים עד שהגוף יבין מה נדרש ממנו.

אחרי שהפעולה הזו ברורה לגוף, אפשר לתרגל זאת בעמידה.

יש לשים לב: בעת הנשימה הסרעפתית, אנחנו עשויים לחוש שעוד פחות אויר נכנס מאשר קודם. זה טבעי. השריר עדיין רדום.

אם נתרגל מספר דקות ביום נשימה שכזאת (ומדי פעם בפעם ניקח אויר כמו שאנחנו רגילים, רק על מנת להסדיר נשימה), לאט לאט נרגיש כיצד השריר חוזר לפעולתו, ואכן מכניס את כמות האויר הנדרשת.

 

היזכרות

העקרון המנחה הוא שהגוף צמא לפעולה הנכונה.

כלומר, בשלב הראשון של הנסיון לנשום עמוק, החוויה הגופנית עשויה להיות חוסר נוחות ואפילו מחסור באויר. זאת מכיון ששריר הסרעפת נחלש מאוד ו"שכח" את יכולותיו.

יקח מספר פעמים של תרגול עד שהשריר "יזכר" ביכולותיו הנפלאות.

ואז קורה הפלא!

 

ברגע אחד של היזכרות, כל המערכת חוזרת לפעול באופן בראשיתי.

ברגע שהגוף נזכר, הוא חוזר לנשימה סרעפתית טבעית, ללא עזרה של שרירי בית החזה, וכל אותן פעולות שרשרת מיטיבות גם הן נכנסות לפעולה.

זה מרגש מאוד.

רגע ההיזכרות הוא רגע מכונן.

ברגע הזה, הגוף חוזר למלא את תפקידו במלוא תפארתו, ואין דרך חזרה.

ברגע ההיזכרות, הגוף, שכל השנים חי בחסר ללא ידיעה, נאחז בפעולה הטבעית, ולא ישחרר אותה יותר לעולם.

התרגול הזה אם כך, משתלם מאוד.

 

ועוד מילה לסיום

הגוף הוא המורה הגדול ביותר לתודעה.

דרך התבוננות בגוף ובמערכותיו, דרך התבוננות ביכולת הריפוי שלו והתעוררותו, ניתן ללמוד המון על יכולות הריפוי התודעתי שלנו, ועל יכולות היצירה והבריאה שלנו.

תהליך ההיזכרות, במובן זה, מתחיל בגוף. מי שיעמיק בכך, יוכל להסיק שתהליך ההיזכרות עשוי לעורר בנו יכולות תודעתיות מתקדמות, שכמו הסרעפת, למדו לצמצם עצמן, וברגע של היזכרות, חוזרות לפעול במלוא הפוטנציאל.

וכך קורה.

 

אורית הדר ואיילת חן

 


 

 

 

0 views0 comments

Recent Posts

See All

Kommentare


bottom of page