ונהפוך הוא

ונהפוך הוא,

או

איך הפכתי מלכלוכית לסינדרלה בשש מילים.

כשלמדתי לתעודת הוראה במכון "כרם" הנפלא,

ביקשו ממני לספר באחד מערבי התרבות את סיפור חיי (מי ישמע....)

וכך סיפרתי:

אבא שלי היה החבר הכי טוב של אח של אמא שלי.

מגיל 6 הם גדלו יחד בחולון. אח"כ הלכו בגיל 13 לפנימיית בויאר וחלקו שם חדר כל השנים.

יותר מאחים הם היו.

אמא שלי היתה מאוהבת באבא שלי מגיל 6 ואח שלה היה האדם הקרוב לה ביותר בעולם.

במלחמת יום כיפור הארורה, אח של אמא שלי נהרג.

האיש הכריזמטי, המצחיק, האמן, מרכז החבר'ה, האח המתוק בעל לב הזהב, נהרג.

אבא שלי ואמא שלי, שאיבדו את כל עולמם, מצאו נחמה אחד אצל השני,

בהיותם האנשים היחידים בעולם שחלקו את אותה תהום ממש.

נפשות תהומות.....

ומתוך התהום הזאת, אני נולדתי.

ילדה שנולדה מתהום.

מציבה חיה.

לא פשוט לסחוב משא כזה כילדה.

הידיעה שכדי שאני אקבל חיים, מישהו אחר היה צריך לתת את חייו.

איך לומר,

זה יכול לפרנס הרבה פסיכולוגים...

לא משנה כמה הייתי אהובה ועטופה,

ישנה ידיעה שורשית שאין לי זכות קיום.

כל מימוש או שמחה, הם עדות לשיכחה אסורה.

היה שקט מוחלט באולם, ומין סאונד דומם של השתתפות בצער.

ואז קמה בלהה בן אליהו, המורה הדגולה לספרות, ואמרה שש מילים שהן עולם ומלואו:

אפשר לספר את הסיפור גם אחרת.

ואני נדרכתי.

והיא אומרת, ואני מסתכלת על השפתיים שלה עולות ויורדות

כמבצעות מלאכת מחשבת,

כטוות ריקמת חיים חדשה.

"זה גם סיפור על ילדה אחת, שאהבה כל חייה ילד אחד,

וכנגד כל סדרי עולם, זכתה באהבתו".

ובי מהדהד בסלואו מושן:

אפשר------לספר-------את------הסיפור------גם-----אחרת

ובין רגע נפתח שער אפשרי לעבור בו.

מול השער של מציבות חיות, לפתע התגלה שער של ילדי אהבה.

שער של אנשים שבדי אנ איי שלהם להגשים חלומות.

לאהוב חיים.

להיות בשמחה.

לא כמותרות.

כטבע.

וכך השתנו חיי בשש מילים.

**בתמונה: ילדה טרם מלוא אוצר המילים

איילת חן