כלום לא מובן מאליו

התקופה הזאת היא משוגעת,

בכל מובן ובכל היבט.

כבר לא מדברת רק על מה שמתחולל בעולם בהקשר לאיתני הטבע,

ולא נכנסת לשאלה אם הם מהונדסים או לא.

ולא מתייחסת לענייני פוליטיקה והפגנות,

מי שמכיר אותי יודע דעותיי,

ואיש באמונתו יחיה.

ובטח לא אפתח כאן דיון על מה קורה בעולם ובארץ

מחוץ למדיה ולתקשורת,

שיש להם אינטרסים משלהם.

וגם לא אדבר כאן על האנרגיה האינטנסיבית שאנחנו מוקפים בה מכל עבר.

זה כבר באמת לא בשליטתנו.

אז איך ממשיכים לחיות?

לא, זאת לא השאלה.

איך ממשיכים לחיות *טוב*???

זו ה-שאלה !

איך מצליחים להמשיך לבחור בחיים טובים עבורנו ועבור אהובינו

למרות וחרף הלחצים מכל עבר?

למרות ובלי קשר לאגרסיביות ולשגעון של התקופה?

אז כל אחד צריך למצוא לעצמו את הדרך שמתאימה לו.

הדרך שלי היא להקפיד

כל רגע וכל שניה

עד כמה שאני יכולה,

להיות בנוכחות בהווה.

כל רגע!

אתם יודעים כמה זה קשה?

כי החוץ כל הזמן מושך החוצה.

זה טבעו.

ואני צריכה כל הזמן למשוך, לפחות באותו כוח ממש,

ובאותה נחישות,

פנימה לתוך עצמי.

כל רגע.

וואי וואי....

מצאתי שהגשר שאני יכולה לבנות

שמגשר פנימה אל תוך תוכי,

ומושך אותי פנימה אל הסנטר שלי,

כדי שאהיה בנוכחות בהווה,

הוא לשים לב לפרטים הקטנים.

במיוחד לאלה שהם כאילו "רגילים", או מובנים מאליהם.

זה שהיתה שבת חמימה ושמשית,

זה שלא עשיתי כלום, ממש כלום, כל הסופש, ונחתי מלא,

זה שהצלחתי להתחיל לקרוא ספר (!!) בשבת,

זה שבשישי חגגנו יומולדת שנה לסוויטי הכלבלבה האהובה שלנו,

זה שהבנות שלי הכינו לה קאפקייקס מיוחדים לכלבים,

זה שקטנתי הכינה מגש סושי ענקי עבורנו....

כל אלה כאילו מובנים מאליהם.

כי מי ישמע....

אבל שום דבר פה לא מובן מאליו.

אלה הגשרים שאני בונה לעצמי מעצמי

כדי להיות בנוכחות בהווה.

וזה מה שמחזיק אותי מלהיטמע בטרפת מסביב,

שהיא טורפת ממש, ורוצה להעיף אותי החוצה.

ואם אני משתדלת ממש,

אז אני מצליחה לראות בכל "מובן מאליו" שכזה,

משהו שאינו מובן מאליו כלל.

כלום לא מובן מאליו.

גשר לנוכחות בהווה.

כל רגע ורגע!

**בתמונות: מגש סושי ענקי שהכינה קטנתי, וכלבה אחת מהממת, שהיא שלנו, וחגגה שנה.

אורית הדר