לא דיברנו עוד על אהבה

במילותיו של אהוד מנור: "לא דיברנו עוד על אהבה, ולא ירדנו אל סופה", נפתח צוהר לנושא שיש עליו הכי הרבה שירים, סיפורת, מחזות וסרטים, הנושא שאנחנו הכי מתגעגעים וכמהים אליו.

היום נעסוק באהבה במובן העמוק שלה, וזהו נושא מורכב, כידוע.

נעשה זאת על ידי התבוננות בחמישה מתוך קלפיקינטיקה המופלאים.

קלף מספר 26

 אהבה היא התדר המרפא ביותר. כשאנחנו מצויים בתדר של אהבה, אנחנו טובים יותר, יפים יותר, ומרגישים שכל העולם מחייך אלינו.

בכל הקשור לאהבה עצמית, קל לאהוב מה שקל לנו לאהוב: את החלקים המוארים שלנו, את החלקים האטרקטיביים, גם בגוף וגם בנפש שלנו. כשאנחנו מחוברים למקומות הללו, אין שום בעיה.

הבעיה מתחילה כשאנחנו דוחים חלקים שלמים בנו, בעצמנו.

כל חלק שבנו שלא מתקבל על ידינו, הוא מקור לכאב ולייסורים, הוא גם הבטחה מראש שלא נוכל לקבל אותם חלקים גם באחרים.

יותר מכך: כל חלק שאנחנו לא אוהבים באחר, הוא ביטוי לחלק בתוכנו שאנחנו לא בקשר איתו, או שאנחנו דוחים אותו.

ככל שאנחנו אוהבים יותר חלקים בעצמנו, ככה נאהב ונקבל יותר אנשים.

השוני בינינו לאחרים, מאיים על הרווחה שלנו. אנחנו כועסים על מי שחושב אחרת, ולפעמים אפילו שורפים גשרים עם אחרים, שאוחזים בדיעות שונות משלנו. כאשר מישהו סביבנו, מבטא תכונה או דיעה שאנחנו דוחים אותה בתוכנו, החוויה היא של איום קיומי ממש.

אין תינוק שלא אוהב את עצמו. אין תינוק עם דימוי עצמי נמוך. אז מדוע בכל זאת הפכנו כולנו לאנשים, שיש להם קושי לקבל את עצמם על כל חלקיהם?

מערכת החינוך, שכולנו עברנו בה בדרך זו או אחרת, מושתתת כולה על הנסיון "ליישר" ילדים לפי אמות מידה וקריטריונים ש"מומחים" קבעו, כדי שיגדלו ויהיו אנשים שיילכו בתלם, מותאמים לחברה.

מורה גאונה אמרה פעם: "אין ילד עצלן. יש ילד שמתעניין בדברים אחרים."

מורה פחות גאונה, יכולה לגרום לילדים שנאה עצמית כל כך עמוקה, שיארך חיים שלמים לתקן.

כך, בתהליך איטי אך עקבי, ילדים מתחילים להרגיש לא בנוח עם עצמם: עם הקצב שלהם, עם היכולות שלהם, עם האהבות וההעדפות שלהם.

הקלף מזמין לא רק לאהוב את עצמנו. ראשית כל הוא מזמין לראות את עצמנו נכוחה.

זה מסע ארוך. ככל שאנחנו מסכימים שלא להתאים לנורמות חברתיות, אלא להיות בהקשבה פנימה, כך אנחנו משקים עוד ועוד את חלקי הנפש שהזנחנו, שרצינו לתקן ולפתור. וקבלה עצמית היא כבר חצי הדרך לשם.

מתוך ההקשבה הפנימית הזו, ההזמנה היא להיענות למה שמבקש תשומת לב חדשה: לחיות בקצב הנכון האישי, לאכול את המזון הנכון האישי, לבחור ללמוד מהמורים שמדברים בשפת הלב שלנו וכד'.

כל נסיון שלנו לאהוב משהו או להתאים למשהו או למישהו, שאינו באמת מותאם ומתאים לנו ולקול הלב שלנו, רק מגדיל את רטט הדחיה, העצמית וזו שמופנית החוצה.

וכשאנחנו מופעלים מתוך דחיה, איך נוכל לחוות את האהבה האמיתית?!

קלף מספר 50

קלף זה מדבר על אהבה בשני היבטים:

האחד - לאהוב את מה שיש לי,

השני - לאהוב את המציאות הניבטת למולי.

בהיבט הראשון, הכוונה היא לא להתכחש לדברים שאיננו אוהבים.

אם מצאנו בעצמנו חולשה מסויימת, לא יעזור לעמוד מול הראי ולומר: "אני מהמם.ת, אני שווה, אני מלך.כה". זה יוסיף חטא על פשע, כיוון שהכאב על אותה חולשה והנסיון לדלג מעליה, יוצר חוויה עוד יותר קשה של נטישה עצמית, שמגיעה בשל חוסר ההקשבה לעצמנו.

החשוב כאן הוא לא להכחיש, אלא לחבור לנקודת הכאב ולשהות שם.

להבין שלכל חולשה, יש גם צד מואר. לדוגמא, מי שאיטי ומעופף, אולי לא כל כך מחובר לצרכי היומיום, אבל יש לו יופי של רעיונות יצירתיים. ומי שחסר סבלנות, אולי ממהר לכעוס, ועם זאת, יש לו מחשבה חדה ויכולת נפלאה להחליט החלטות מהירות.

אז לאהוב את מה שניתן לנו, זה גם להכיל ולהחיל את ההבנה שאין שחור ולבן. ברוב המקרים, עצם החיסרון, מסתיר מאחוריו מעלה גבוהה. וכעומק החיסרון כך גובה המעלה.

ההיבט השני, הוא לאהוב את המציאות שניבטת למולי. זה כבר יותר מורכב.

כשאנחנו מצויים בתדר של אהבה, אנחנו יודעים שכל דבר שמגיע לפתחנו, מגיע לטובתנו.

בהתמודדות עם סיטואציה מאתגרת, הנטיה הראשונית היא להתלונן על מר גורלנו. לחוות אכזבה, כעס, עצבות, אפילו לרצות לשבור כלים.

זה טבעי, וכולנו אנושיים.

אבל רגע אחרי שהתבוססנו, כשמתאפשר לנו לעלות קומה למעלה, אנחנו מוזמנים לשאול: איך מה שקורה עכשיו, נראה בעיניי האהבה?

מה קורה כשנתבונן על אותה חוויה בדיוק, יותר מלמעלה, בעיניי האהבה?

איזה נוף נשקף משם?

מה הוא מספר?

איך זה בא לעזרנו?

איך מה שמתרחש כעת, עומד בהלימה למקום בו אנחנו נמצאים?

כיצד זה מקדם אותנו?

מה זה מלמד אותנו?

כשאנחנו מתבוננים מלמעלה על הדברים, בעיניי האהבה, אנחנו מפסיקים להילחם עם החיים ועם מה שמגיע לפתחנו, ונכנסת המון קלות וזרימה. אלה מתנות אהבה גדולות מאוד.

קלף מספר 80

חיים ברטט של אהבה, הם חיים מלאי חיוניות וצבע.

לא ניתן להגיע לרטט הזה מבלי להסכים להרגיש את כל מנעד הרגשות.

חוויות חיים עבריות, גורמות לנו לסגור את הלב. כל אחד על פי מידת הנסיון הכואב שלו, ועל פי המבנה התודעתי איתו הוא בא לעולם.

חוויות של שברון לב, גרמו לנו להישמר מפני אהבות, חוויה של כשלון גורמת לנו להישמר מפני ציפיות, חוויות של אכזבה גורמות לנו לאבד אמון וכן הלאה.

התנועה של סגירת הלב היא התנועה הטבעית. אין בה בחירה. זה כמו חילזון שכשהוא ננגע, הוא מיד נסוג לשבלול שלו. זו התנועה הטבעית של הגנה עצמית.

למעשה, שמירה על לב פתוח, היא הבחירה האקטיבית הנדרשת.

כל מי שמרגיש שהאהבה בחייו דהתה, שהשמחה בחייו פחתה, מוזמן לבדוק האם הוא סגר את הלב גם לכאב.

איך נפתחים לכאב?

נדרשת הסכמה לא לברוח מרגש נמוך. לא לברוח לעשייה, או לתיעול של הרגש הזה מיד למשהו אחר, וגם לא למהר להרים אותו, לתקן אותו, להפוך אותו לרגש אחר, יותר אטרקטיבי.

דווקא ההסכמה להיות בתוך הרגש הנמוך, לבכות את מה שדורש בכי, לצעוק את מה שדורש לצאת בזעקה, אלה יכולים לייצר התמרה של ממש. וכך אנחנו זוכים גם לשמחת השמחה ולאהבת האהבה.

קלף מספר 30

אנחנו לפעמים שוגים לחשוב, שאם נחכה לאושר מספיק זמן, הוא יגיע.

אבל זה לא שאי פעם בתולדות הימים, מישהו חיכה לאושר והוא הגיע אליו.

הקלף קושר קשר הדוק בין אהבה לבין אושר.

לא בין שפע לבין אושר, לא בין הצלחה לבין אושר. אלא בין תדר של אהבה לבין תחושת אושר.

ועוד נאמר במעין ציווי: "כל אדם שומה עליו לשאוף לחיות ברטטים הללו בכל נשימה ונשימה מנשימות אפו".

ואיך זה אפשרי בתוך היומיום האפרפר, המדכא, המדאיג, לפעמים המייסר?

כל כוחות המשיכה ההפוכים לרטט הזה, פועלים עלינו באופן טבעי בעוצמה.

החוכמה הגדולה היא לאהוב את מה שיש לנו. זו בחירה.

קל מאוד לשחוק או לראות כמובן מאליו, את כל שניתן לנו. 

המושג "הסתגלות הדונית" נותן שם לתופעה האנושית של הנטיה להתרגל מאוד מהר לשינויים חיוביים. כל שינוי חיובי בחיינו עובר מהר מאוד לאגף ה"מובן מאליו". וכך, במקום לאהוב את מה שיש לנו, אנחנו מחפשים עוד ועוד ריגושים.

כמה אהבה נשטפת בזרם בלי שהרגשנו אותה, בלי שהפקנו ממנה רגעי אושר, בגלל שהכל הפך יומיומי ומוכר עד לזרא.

וזו בחירה. בחירה ללכת לעבודה ולהודות על כל מה שהיא מאפשרת לנו, ועל סביבת העבודה, ועל הכישורים שבאים שם לידי ביטוי.

זו בחירה להסתכל על בן או בת הזוג, ולא לקחת כמובן מאליו את מה שהם מהווים בשבילנו.

זו בחירה להסתכל על כל המתנות שקיבלנו בחיינו, קטנות כגדולות, ולתת להן ערך גבוה ממש.

ברגע שאנחנו רואים שמישהו או משהו, שפעם אהבנו והערכנו, הפך למובן מאליו, זה הזמן להפעיל כוונה וכיוונון.

איך מתכווננים? למשל באמצעות טקסים.

טקסים נועדו בדיוק כדי לתפוס ולהחזיק את הערך הגבוה של הדברים.

חוכמת הטקס היא יקרה מאוד.

טקס יכול להיות קטן, כמו רגעים של קפה מקודש בבוקר. בשקט לבד עם עצמנו.

זה יכול להיות 20 דקות מדיטציה שהיא מרחב פרטי שלנו.

זה יכול להיות הסתכלות מכוונת אהבה על אדם יקר.

כל מה שהופך דבר לנבדל ונישא עבורנו. קודש במקום חול, בהגדרותינו האישיות.

כשאנחנו מתדרדרים במדרון החלקלק של חוסר המשמעות, זה הזמן שלנו להוסיף ערך ולייקר את מה שיש לנו.

קלף מספר 54

תדר של אהבה, בהכרח יפגוש בחוץ את אותו התדר ממש.

ככל שנוכל להפיק אותו מתוכנו החוצה, כך יחזרו אלינו עוד ועוד חוויות בתדר דומה כהדהוד חוזר.

הקלף מרחיב ומחדד: "נדרשים הינכם לשאת על כפיים את עצמכם."

לשאת על כפיים זה לדעת רגע רגע שאנחנו פלא גדול. כל אחד ואחת מאיתנו.

הגוף שלנו הוא פלא אחד גדול.

יצירת החיים שלנו היא נס, לא פחות.

אהבה עצמית היא לא אגואיזם, והיא לא חשיבות עצמית. היא לא רהב וגאוותנות.

היא ידיעה שאנחנו חשובים באמת.

אהבה עצמית לא סותרת ענווה.

אהבה עצמית גם לא עומדת בניגוד להיותנו רגישים לאחר. ההיפך הוא הנכון.

אהבה עצמית היא הידיעה שנבראנו בצלם אלוהים. כל מחשבה מקטינה היא ההיפך המוחלט מענווה, כי היא כמו קוראת תיגר על יצירת הבריאה.

ואף פעם לא מיותר לחזור ולומר: כל הדבר הזה, חייב להתקיים ללא כל תלות במתרחש בחוץ.

גם בתקופה הקשה הזו, זו אחריותנו לייצר את התדר הזה, ולהפיץ אותו בכל יום ויום.

זה קל בתיאוריה. זה יותר מורכב במעשה, אבל בהחלט אפשרי.

אורית הדר ואיילת חן