כשאנחנו ניגשים לנושא כמו פחד, אנחנו מבקשים להתמודד עם הפחדים שלנו עצמנו. אלא שהמילה התמודדות, נמצאת תחת קטגוריה של מאבק. מראש אנחנו מצויים בעמדת מאבק אל מול הפחד, וכמו כל מי שנמצא דרוך אל מול דריכות שלמולו, הצד השנילא יוותר על כוחו מהר כל כך.
לעומת זאת, כשאנחנו ניגשים אל הפחד ברכות, בענווה, בהושטת יד לשלום, יש סיכוי שנזכה ליחס דומה מצידו. אם כך, בשביל להתמודד עם פחד ישנן שיטות רבות, וכל אחד מוזמן למצוא את זו שמדברת אליו. אנחנו נדבר כאן היום על התיידדות עם הפחד.
פחד כרטט טבעי וחיוני
בקצרה נאמר, שפחד הוא חשש מדבר מוגדר. הפחד כרטט, הוא הישרדותי. הוא שריד מהג'ונגל, שבו היינו צריכים להיזהר מהנמר שבא לטרוף אותנו ולסכן את חיינו.
כלומר: פחד נותן לנו גבול. הוא מזהיר אותנו מהסכנות שנקרות בדרכנו, ומאפשר לנו להתנהל בחוכמה בחיים.
משמעות הדבר היא, שהוא לא הולך לאף מקום, והוא שם גם מסיבות טובות וראויות.
פחד הוא בראש ובראשונה מנגנון הגנה, והוא תגובה טבעית ובריאה לסכנה.
הבעיה עם הפחד מתחילה, כשהוא הופך משומר ומגן, לשומר ומגן יתר על המידה. זה קורה מפני שהמיינד שלנו עושה הכללה, כאקט של הגנה עבורנו. שהרי פחד הוא מנגנון הגנה. בין הברירות להתעלם או להחליק, לבין להתריע ולהידרך, תמיד הוא יעדיף את הדריכות. למה? כי אם הייתי דרוכה וטעיתי, לא קרה כלום. אבל אם הייתי אדישה וטעיתי, זה יכול לעלות לי בחיי.
לכן, כשהמקום הפגיע ננגע, הגוף יגיב בפחד, כברירת מחדל.
כל קפיצת התפתחות שאנחנו מבקשים לעצמנו, כרוכה בפחד גדול וביציאה מאיזור הנוחות שלנו. אף אחד לא יוצא מאיזור הנוחות שלו בהתנדבות.
אז לפחד זה לגמרי טבעי, אבל חשוב שלא נישאר שם זמן רב מדי, כי ההשלכות של מצב שכזה, הן מרחיקות לכת.
זכרון עברי הוא התמצית של הפחד הנוכחי
הפחד לובש פנים אחרות, על פי זכרון הפחד הראשוני שקיים בתבניות התודעתיות של כל אחד מאיתנו.
אצל כל אחד מאיתנו, בתוך ה"קופסא השחורה", זאת שקיימת אצלנו ממש מרגע ההתעברות ובמהלך העוברות, "שהקליטה" את כל מה שאנחנו יודעים על החיים, ונסגרה בגיל 5-6, נמצאים זכרונות של פחד.
היה שם רגע שכילדים, חווינו חוסר אונים או בהלה גדולה, שהם ביטויים של פחד.
אצל אחד זה היה מול אבא אלים, אצל אחר בחווית הגירה לא פשוטה, יש מי שחווה חוסר אונים אל מול הורים שרבים בלי סוף, אצל אחר בהלה בלילה בו הוא נשאר לבד. יש מי שחוסר האונים נולד אצלו כשהוא נאלץ לעזוב בית שהרגיש בו בטוח, יש מי שהרגיש חסר הגנה מול הוריו, יש מי שאיבד בגיל צעיר בן משפחה או בעל חיים, ויש מי שחווה חסר חומרי, שגרם לו לפחד שלא יהיה לו מה לאכול.
לפעמים לא דרושה דרמה גדולה. מספיקה החוויה שלא רואים אותי, שאני חסרת קול.
הפחדים שהגיעו אחרי כן, הם פחדים שמתלבשים על אותה התבנית. זכרונות העבר, המודעים, המובלעים או התת הכרתיים, הם הפחדים שלנו בהווה.
אם תפשפשו בפחדים שעולים בכם עכשיו, יש סיכוי שתגלו שהם נושאים איתם בסוף, את אותו התוכן של אותו פחד קדום שנצרב אי שם.
מדובר כאן על רטט ולא על סיפור.
הרטט מגדיר "פחד מאובדן", "פחד מעוני", "פחד מכפיה", "פחד ממוות". על הרטט הזה, כבר יגדלו לנו שלל סיפורים, שיכולים להזכיר לנו במרומז את אותו הרטט ההוא הישן.
נקודת הראשית
יש חשיבות מאוד גדולה, לגילוי הזה, ששורשי הפחד נטועים במקום אחר לחלוטין.
זוהי נקודת הראשית: אותו זכרון ראשוני, שעליו נבנתה תבנית הפחד לשארית חיינו.
מסביבה, אנחנו בונים מבנים יציבים ומפוארים, רק על מנת לא להגיע שוב לאותה נקודה חשוכה מנשוא, בלתי נסבלת, שאי אפשר לשאתה.
לא פשוט לגשת לאותה נקודה. היא מכאיבה מאוד. לפעמים כשאנחנו מביטים לאחור במבט שיפוטי, לא בהכרח נוכל להזדהות עם התוכן של אותו הפחד. הוא עשוי להיראות לנו שטותי וחסר חשיבות, ועל כן לא תמיד נזהה את האירוע כנקודת הראשית.
אלא שאז, הילד הקטן שהיינו, היה קטן מדי מכדי לשאת את מה שקרה שם. אפשר ממש לראות בעיני הרוח, גוף קטן מאוד למול פחד גדול. הפחד אז היה גדול מכפי היכולת המאוד מוגבלת שלו.
כשאנחנו מרגישים שיש לנו בהווה פחד שהוא "גדול עלינו", כדאי שנסתכל אחורה מהי נקודת הראשית. מתי הפחד הזה נולד. כי יתכן שהפחד לא גדול עלינו, אלא החוויה שאנחנו משחזרים, גדולה עלינו. פחד שכזה הוא מאוד מכאיב.
עד כדי כך מכאיב, עד אשר סגרנו את הגישה אליו.
כשנקודת הראשית חסומה בפנינו, אין באפשרותנו באמת להתגבר על הפחד.
ובהתאמה, גישה פתוחה אל נקודת הראשית, כמוה כמציאת שורש הריפוי.
זיהוי נקודת הראשית, הוא אפשרות אמיתית להפוך את הפחד לפרטנר לדיאלוג. אנחנו יוצרים קשר עם הילד הקטן הפנימי, ותופסים אותו לשיחה מלב אל לב.
כשאנחנו מזהים את נקודת הראשית, ומוכנים להרגיש אותה, לא לנטוש את הילד הקטן שהיינו בתוך אירוע דרמטי לבדנו, אז אנחנו יכולים לעקור משורש את הפחד הנוכחי.
אין פטור מלהרגיש
כשאנחנו מדברים על התגברות על פחד, השלב הראשון הוא בכלל להסכים להרגיש את הפחד עד העצם.
אין לדלג על השלב הזה. אין קיצורי דרך.
ההסכמה להרגיש את אותו פחד ישן, וההכלה של אותו הרטט הקשה בתוך החיים כרגע, בהווה שלנו, למעשה מורידים מכוחו של הפחד. הוא לא יצטרך להפעיל את סירנת האזעקה בכל פעם, כי הוא מקבל שדר, שמישהו כאן בקשר כל הזמן עם חדר הבקרה.
השורה התחתונה קשה לעיכול: באמת שהחיים מפחידים ובאמת שאין לנו שום שליטה עליהם.
באמת משהו איום יכול לקרות בכל רגע. כשם שמשהו נפלא יכול לקרות ברגע אחר.
אי אפשר להלך בחיים עם תעודת ביטוח. זה לא אפשרי וגם לא קיים.
האפשרות השניה של לחיות כמו מתים מהלכים מרוב פחד מהעתיד לבוא, גם היא לא אפשרית.
רבי נחמן כתב "והעיקר לא לפחד כלל". המשפט המקורי, לפני שהפך להמנון (או לסיסמה...) הוא: "והעיקר לא להתפחד כלל". כלומר, לפחד, אבל לא להפוך להיות הפחד עצמו. וכדי לא להגיע למקום הזה, לפני שלא מפחדים כלל, דואגים לפחד היטב.
אין דבר מעיק יותר ומפחיד יותר, מהתמסרות להבנה, שאין לנו יכולת לשלוט בגורל. אין לנו באמת יכולת לכוון את הדברים לפי רצוננו, כי החיים קורים. והם לא פשוטים ומאוד מפחידים.
בו זמנית, אין גדילה מפוארת יותר, מאותה התמסרות ממש.
כחלק מהגדלת הכלי שלנו, אנחנו צריכים להגדיל גם את היכולת שלנו לשאת פחד. לשאת את הידיעה שכל מה שקורה הוא חלק ממסע חיינו. לפעמים נעלה על הר מפרך, לפעמים נראה שקיעה, לפעמים ניסחף בנהר סוער, לפעמים נשב תחת עץ. רוב הזמן נלך ביחד, לפעמים לחוד, יכול להיות שנאבד חברים למסע, וגם נזכה בשותפים אמיתיים שהם מזור וריפוי ללב.
התמסרות לכניעה
אחת הדרכים למגר את הפחד, או להפוך אותו לבן לוויה, היא להסתכל לו בלבן של העיניים. להסתכל, ולראות שאין לנו ויכוח איתו. הוא דווקא צודק. העולם באמת מפחיד.
לפעמים כשלוקחים את הפחד עד לקצה, ממש עד הפחד הכי קיצוני שלנו, ומסכימים להסתכל עליו, להבין שכן, הוא עשוי לקרות לנו, שם נוצרת כניעה. כניעה אינה דבר רע בהכרח. לרוב זהו מושג מצוין!במילה כניעה יש את ההסכמה לנוע. במילה כניעה, יש שתי מילים: כן וגם ניע. גם הסכמה וגם תנועה. הפחד משתק וגורם לקיפאון. הכניעה לו, מייצרת תנועה.
בהתחלה זה עשוי להחריד אותנו, ליצור בנו התנגדות או לצרום לנו, אבל זאת האמת לאמיתה. אנחנו רק צריכים להסכים להסתכל לאמת הזו בעיניים.
כשאנחנו מסכימים להפוך את התזכורות הללו לחלק ממשי וחי בתפיסת העולם שלנו, ולא חלק מוחבא ומוסתר ומסוגר בארון נעול על בריח, אז הכלי שלנו גדל, ואז אנחנו הופכים חברים אמיתיים של הפחד.
אורית הדר ואיילת חן
Comments