לשם שינוי: עקרונות ביצירת שינוי

אנחנו משתנים מרגע היוולדנו. כל ההוויה שלנו היא השתנות כהווה מתמשך.

בכל יום בחיינו אנחנו שונים מהיום הקודם. כלומר, שינוי הוא הדבר הקבוע ביותר בחיינו.

ואף על פי כן, בבואנו ליזום שינוי בחיינו, לשם התמרה וצעידה לנתיב מיטיב בחיינו, אנחנו נתקלים באינספור כוחות, שבכוחם להניא אותנו מלהטמיע שינוי, גם אם הוא מתבקש.

ניתן לומר שכל תכלית חיינו היא התמרה. אנחנו באים לכאן להתמיר שיעורי חיים, לפרוץ תקרות זכוכית, להתגבר על מכשולים. בעצם לשכלל את הכלים שקיבלנו, ולמקסם את היכולות שלהם, במטרה למקסם את היכולות שלנו. כשאנחנו לומדים לחיות מתוך ההוויה הזו, הגורסת שלא רק ששינוי הוא דבר חיובי, אלא הוא חלק בלתי נפרד ממסע החיים שלנו, נוכל למצוא בנו את הכוחות לוותר על חלקי מציאות שכבר לא משרתים אותנו יותר, ולכונן חיים שראוי לחיותם.

כל זה טוב ויפה, אלא שלפני שיוצאים לדרך של שינוי, כדאי לקחת בחשבון כמה דברים.

בראש ובראשונה: שינוי מחייב הליכה ממקום ידוע ובטוח אל הלא נודע. הוא מייצר טלטלות רגשיות, הוא מחייב להלך במחוזות לא מוכרים ולבחון כוחות שאין לדעת אם הם קיימים בנו. כל כך הרבה קולות פנימיים קוראים להישאר על החוף ולא לצאת לתהליך של שינוי, עד אשר שינוי אמיתי הוא דבר שמתרחש לעיתים מאוד לא קרובות בחיינו. כאמור, כוחות אדירי עוצמה פועלים נגדנו, על מנת שלא יתרחש שינוי.

כדי לדבר על שינוי, צריך להניח כמה הנחות יסוד.

1. ההנחה הראשונה היא, שאנחנו פועלים רוב הזמן על פי אוטומטים.אוטומטים הם נפלאים. הם מאפשרים חיסכון אדיר במשאבים. לולא הם, לא היינו שורדים כבני אנוש. כשילד עושה את הצעד הראשון, אפשר לזהות את סדרי העולם האדירים שמשתנים אצלו. שבועיים לאחר מכן, ההליכה הופכת להיות פשוט אוטומטית.

למוח שלנו יש אינספור אוטומטים. בצד הרווחים הנפלאים, אנחנו לא ערים לעובדה שהאוטומטים הללו, מכילים גם שיחזור חוזר ונשנה של דפוסים לא מיטיבים.

אלו בהחלט דורשים שינוי.

2. ההנחה השניה היא, שאת רוב דפוסי ההתנהגות שלנו, תפיסת העולם שלנו והדרך בה אנחנו פועלים, רכשנו בשנות חיינו המאוד מוקדמות, מעוברות ועד גיל 6 פחות או יותר. (בוודאי שיש עוד מקורות עמוקים לדפוסי אישיות, אבל כעת נתמקד בהסבר הנוכחי). 

בתקופת החיים המוקדמת הזו, המוח הוא כמו ספוג או מכשיר הקלטה, שנסגר למידע חדש אחרי הגיל הזה. למעשה, מאותו הרגע, אנחנו משחזרים שוב ושוב את מה שנקלט במערכת.

כיצורים חסרי אונים וחסרי ישע, עם יצר הישרדות מובנה, אנחנו כילדים, מבינים שעל מנת לשרוד בעולם הזה, אנחנו צריכים לסגל לעצמנו דפוסי התנהגות מסויימים.

אנחנו מסתכלים על הורינו, שהם הדוגמא המרכזית שיש לנו לאדם ששרד בעולם הזה, ומתחילים להטמיע, לחקות ולהפנים בדיוק את מה שהם עושים, חושבים ומרגישים.

מדובר על הטמעה ברמה דקה מאוד. הילדים קולטים בחושיהם הדרוכים, כל ניד, כל זיע וכל רטט, ומיד מאחסנים את המידע הזה במגירה עמוקה, עליה כתוב: "איך לשרוד בעולם".

זו מגירה חשובה מאין כמותה. אלא שכשאנחנו מבינים שזו לא מגירה שבאמת מתעדכנת, אנחנו מבינים שאנחנו עשויים לשאת ידע של איך לשרוד בעולם בגיל 5, גם כשאנחנו בני 55.

ידע שהיה קריטי עבורנו בגיל 5, הופך להיות מיותר ואף להפוך לנטל, בתקופות אחרות בחיים.

דפוסי הישרדות שעזרו לנו לחיות באופן יציב בעולם, הופכים להיות בדיוק המשוכות והחסמים שעומדים בדרכנו, אם לא נשכיל לעצור, לשנות ולהתאים את האוטומטים הללו, לחיים שלנו בהווה, לצרכים ולשאיפות שלנו.

3. הנחה שלישית, והיא החשובה ביותר היא, שישנו ניגוד אינטרסים מוחלט בין חלקינו השונים, ניגוד שלא תמיד אנחנו ערים לו.

החלק המודע שלנו, זה האחראי, הבוגר, זה שלוקח אחריות על חייו, מבין שנדרש שינוי. הדבר היחיד שהמודע לא מודע אליו, זה שיש חלק שנקרא תת מודע, שהוא גדול ממנו בהרבה, שהאינטרס שלו הוא הפוך ומנוגד לאינטרס של החלק המודע.

המודע מבין שעליו לשנות דבר מה על מנת לשגשג. תת המודע מפשפש בכל מה שמאוחסן אצלו במגירה ששמה "איך לשרוד בעולם". אם השינוי המתבקש לא נמנה על הפריטים המאוחסנים שם, הוא מיד מזוהה כאיום אמיתי על השרידות שלנו בעולם, ועל כן, יש לנטרל אותו מיד.

וכך, אנחנו לעיתים יוצאים למשימת שינוי, לא מודעים ולא ערוכים לכוחות שפועלים נגדנו, וכשאנחנו מופתעים מההתנגדות ומעוצמתה, אנחנו חוזרים מובסים בדיוק למקום ממנו יצאנו.

עבור המודע, הוא ספג תבוסה, נחל אכזבה, שוב חטף מהלומה מתקרת הזכוכית בה הוא נתקל.

עבור תת המודע, זהו ניצחון ענק. שוב הוא הצליח להגן עלינו מפני איום קיומי של ממש.

רק ההבנה הזאת לבדה, יכולה לשנות את היכולת שלנו להשתנות.

4. ההנחה הרביעית היא, שכל כוונה ועשיה לשינוי, מביאות איתם תנועה של התנגדות.

החוק השלישי של ניוטון, חוק האיזומטריה, מוכיח שכל הפעלה של כוח מסויים בכיוון מסויים, תעורר הפעלה מיידית של כוח שווה ונגדי לו. בעצם, כך נוצרת אי תנועה.

מכיוון שלחוקים הפיזיקליים ישנן מקבילות מנטליות, כך כל כוונה לשינוי, תגרום לכוחות שונים, להפעיל נגדנו כוח בכיוון הפוך ושווה בעוצמתו. התוצאה תהיה ששום תנועת שינוי לא תתרחש.

כבר ידוע  שסך החלק המודע שלנו הוא בין 10% לבין 15% מסך התודעה שלנו. כל יתר 88-85% הנותרים, הם לא מודעים.

למעשה, מי שבאמת מנהל את העניינים בחיינו, הוא תת המודע.

תת המודע, מורכב מרבדים רבים:

זכרונות קדומים, אמונות עמוקות, חותמים שהועברו אלינו בירושה לא מודעת מהדורות הקודמים, רטטים מהזכרון הקולקטיבי ומגלגולים קודמים, רטטים מובלעים ועוד ועוד. קטונו מלדעת את כל עומקו. זה נכס יקר ערך,3 והוא שמור מכל משמר.

באמתחתו של תת המודע שלל אסטרטגיות פעולה, שהוא מכוון לצורך שמירה והגנה עלינו. "צבא ההגנה" הזה שולח חילות, על מנת להגן מפני כל פלישה או סכנה, העלולה להפר את הסדר הקיים.

ככל שנתקדם לשינוי, כך יופעלו חילות מתוחכמים יותר ויותר. הכוח המתנגד הזה הוא מוסווה. הוא לא גלוי. קשה להבחין בו כי הוא לא חושף את עצמו כמי שמתנגד. הוא פשוט זורע רטטים מחלישים כמו אשמה, ספק, פחד נטישה, חולשה, חוסר יכולת וחוסר אונים, חוסר אמונה...

הרבה פעמים אנחנו נחוש משהו, מועקה, פחד, בלבול… אנחנו נחשוב שזו תגובה על דבר מה שקרה, ולמעשה זו אסטרטגיית פעולה שהופעלה עלינו, שמטרתה היא מניעת השינוי.

אנחנו עלולים לחשוב שזו אינטואיציה, שאולי השינוי שכל כך רצינו בו הוא לא הדבר הנכון עבורנו, ואם כך קורה, נפלנו בפח התחבולה של תת המודע.

כלומר, אנחנו שוגים לחשוב שכל הרטטים האלה של ספק, פחד, בלבול, תחושת קטנות וכד', הם תוצר או תוצאה של עיבוד נתונים.

למעשה הם לא תוצאה. הם פעולה. פעולה מחוללת, נחושה וממוקדת של תת המודע, על מנת למנוע שינוי.

אם הצלחנו ליישם שינוי, כדאי שנדע כי ישנן סיבות רבות לחוסר הצלחה של הטמעת שינוי ושימורו.

לא די ביצירת השינוי.

אחרי השינוי, מגיע שלב חשוב מאין כמותו, הקשור בתחזוקת השינוי ובהתאמה מחודשת לחדש.

זה קורה הרבה כשאנחנו מייחלים לשינוי, אבל לא מבינים שלצד שינוי הכלי, עלינו לעשות שינויים של ממש בהרגלים, במחשבות, ואפילו בשפה שאנחנו מדברים לעצמנו.

מסופר שכשמשה רבנו ראה את הסנה הבוער, הוא לא הבין מה זו התופעה הזו, של שיח בוער שלא אוכל. ואמרו לו: "של נעליך מעל רגליך"...

ולמה זה?

האר"י הקדוש מבאר את המשפט ואומר, שעל מנת להבין דבר מה באופן אחר מהרגיל, יש לשנות הרגלי חשיבה.

הוא מבאר: "של מנעוליך מעל הרגליך" (נעליך ומנעוליך – אותו שורש, רגליך והרגליך -אותו שורש. תראו איזה יופי!).

כלומר, כל שינוי בחיינו מחייב להסיר את המנעולים, אשר לא מאפשרים לנו לשחרר הרגלים.

הרגלים כוללים דיבור פנימי נגוע, שמלקה את עצמו או יורד על עצמו. מחשבות רעילות שמזדחלות באורח קבע. דפוסי התנהגות מורידי תדר שסיגלנו לעצמנו. ראיה לא מיטיבה על החיים, על אחרים, על עצמי.

היבט נוסף שכדאי לדעת ביחס לשינוי הוא ששינוי הוא תהליך רב רובדי מתמשך. 

כל דפוס, בין אם הוא מחשבתי, רגשי או התנהגותי, בנוי משכבות שונות של היאחזות, שנבנו לאורך השנים ומתוך חוויות חיים רבות. 

סביר להניח שאם הצלחנו לשנות היאחזות אחת, מיד נגיע להיאחזות הבאה.

אנשים  מוצאים עצמם מאוכזבים ומבולבלים, שהנה שוב, ניסו ורצו לחתור לשינוי, וכלום לא השתנה. חשוב להיות ערים לשכבות ההאיחזות הרבות, על מנת לייצר אורך רוח וסבלנות כלפי נתיב השינוי.

בכל תהליך של שינוי, יש לסגל שני סוגי הכרה: הכרה במה שמתקיים והכרה במה שטרם התקיים.

הכרה במתקיים זו היכולת להריע לשינוי, ולו הקטן ביותר. לעודד אותו. לתת לו אויר לצמוח.

הכרה במה שטרם התקיים, זו החלת הידיעה, שבודאי לא התחולל השינוי כולו. אין אפשרות אמיתית לציפיה כזאת, ועוד יותר מזה: אם שינוי עמוק יתרחש בבת אחת, הוא לא יוכל להיות יציב ומעוגן, ולא יוכל להחזיק מעמד.

כל שינוי, ולו הקטן ביותר, הוא תנועה. ותנועה שמתחוללת היא דבר גדול. גם אם היא מקרוסקופית. חשוב לשים לב לתנודות ולתנועות, ותהיינה הקטנות ביותר שמתרחשות.

היכולת להחזיק רגע של יופי שמתגלה, כחלק מתהליך של שינוי מתמשך, ולא כיחידה נפרדת בזמן, היא יכולת חשובה וקריטית להחלת תהליך של שינוי.

הדבר האחרון שנזכיר כאן ביחס לשינוי, הוא הנטיה האנושית לשפוך את התינוק עם המים. כשאנחנו רוצים לשנות משהו, יש לנו לפעמים נטיה להשחיר את כל מה שקורה או קרה, כדי לתת לנו הצדקה לשינוי, ולהגביר בתוכנו את המוטיבציה להתמיד במהלך.

עם זאת, אל לנו לשכוח שלכל מהות, יש צד מואר וצד אפל. חשוב לעשות צעדים לשינוי, אך לא לשכוח, בו בזמן, שבצד השינוי הנדרש, ישנם יכולות, כישורים וכשרונות שהרווחנו ביושר, עם המהות שאותה רוצים לשנות. וזה מתאפשר, אם לפני שאנחנו יודעים לאן אנחנו צועדים עם החדש, נזכור מאין באנו מהישן.

אורית הדר ואיילת חן