מה עושים עם הכאב הזה

התקופה הנוכחית מציבה את רובנו במקום של מפגש עם כאב עמוק ועוצמתי. יש מי שטובע בכאב, יש מי שמתמקח איתו, יש מי שבורח ממנו או מתעלם, יש מי שמוצא דרכים לאלחש אותו. לא טבעי לנו פשוט לעצור ולתת לכאב לעבור דרכנו. כמה שיטות וטיפולים ומעקפים אנחנו עושים, על מנת שלא לבוא במגע עם הכאב. כאילו שהכאב הוא מיותר בחיינו.

במאמר זה נבקש לדבר בשבחו של הכאב. ואם לא בשבחו, לפחות לשים אותו במקום הראוי לו.

כשם שבטבע יש מחזוריות טבעית (חורף וקיץ, יום ולילה, גאות ושפל), כך גם לנפש יש גאות ויש שפל, יש יום ויש לילה.

כלומר, גם בעיתות חולין, טבעי להרגיש כאב לפעמים, כי הכאב הוא חלק מהחיים ומהמחזוריות שלהם. הכאב, כמו יתר הרטטים הרגשיים, מחובר לחיים שלנו באופן מחזורי.

וכל זה נכון כפליים בעיתות משבר.

ואם כך, יש לתת לכאב הכרה ומקום.

ניגע כאן בנושא הכאב בחיינו, באמצעות 5 קלפים מקלפיקינטיקה המתוקשרים שלנו, שיתנו כמה נקודות מבט מעניינות על הכאב.

קלף 42

התקופה הנוכחית היא ייחודית וקיצונית מאוד. אם לרגע נשים בצד את הקושי הגדול הכרוך בה, היא גם נוסכת תחושה של שותפות גורל.

העם כולו חולק כאב משותף. בהיבט הזה, קל מאוד לשגות ולחשוב שאם אנחנו  חולקים כאב משותף, זה אומר שכולם חולקים את אותו הכאב.

למעשה, כל אחד חווה את הכאב דרך הפצע שלו עצמו. זו הארה חשובה ולעיתים מכוננת ממש: לכאב העצום הפנימי, יש צבע ייחודי, והוא צבעו של הפצע שאיתו גדלנו. במובן הזה, כל כאב שאנחנו חווים בהווה, הוא למעשה תבנית נוף מולדתנו.

לכולנו יש כאבים עתיקים ונושנים, שכבר יצרו או יצקו מעין תבנית תודעתית ורגשית.

ברגע שגוף הרגש שלנו פוגש כאב חדש, למעשה הכאב החדש הוא טריגר להפעלה של כאב ישן. איזה כאב? אחד ממלאי התבניות שנוצקו בילדותנו, או בגלגולים אחרים או שירשנו מהשושלת שלנו.

יש מי שחווה חוויות שיצרו אצלו תבנית של כאב שנקרא חוסר אונים.

יש מי שחווה חוויות שיצרו אצלו תבנית של כאב שנקרא נטישה.

יש מי שחווה חוויות שיצרו אצלו תבנית של כאב שנקרא הישרדות.

יש מי שחווה חוויות שיצרו אצלו חוויות של כאב שנקרא לבדות, וכד'.

אלה תבניות שנוצרו בחיים האלה בילדות המוקדמת, בעוברות או אף ברגע ההתעברות, או שהבאנו אותן מפעימות חיים אחרות, ויש גם תבניות כאב שירשנו מהשושלת שלנו.

בכל איכות של תבנית כאב שכזאת, יש תכונה של מגבר.

ברגע שנפגשים עם כאב שמתיישב על פצע עברי, (וכאמור, כל כאב מתיישב על פצע קדום, ככה המערכת עובדת), הכאב מועצם מאוד.

כשאנחנו לא מודעים לכך שכל כאב עכשווי זורק אותנו לתבנית קדומה, ומשם אנחנו פועלים ומרגישים, אנחנו בעצם מתערבבים ולא יכולים להפריד בין הדברים, כך שאנחנו עשויים להיכנס למצוקה גדולה עוד יותר.

הידיעה הזו מאפשרת להפריד בין הכאבים. לזקק אותם, ולא להיות אחד איתם.

במובן הזה, החבירה לכאב הראשוני יכולה לתת לנו רמז להתרת הכאב הגדול.

עוזר מאוד לשיים לעצמנו מה שעובר עלינו. כשנותנים שם והמשגה בהתייחס לאירועים שעוברים עלינו, אזי מצליחים למיין את הדברים: זה הולך לכאן, וההוא הולך לשם... ופתאום תבנית הכאב כבר אינה משמשת כמגבר לכאבים שלנו.

קלף 27

כאב מתוייג אצלנו כרגש "נמוך", וככזה כאמור, עדיף לנו לא לחוות אותו. הוא מאד לא רצוי בחיינו. אנחנו הולכים מסביבו, נוגעים בו לשניה ובורחים.

נוסיף על כך את החינוך שקיבלנו: זה לא נאה לכעוס, זה לא מתאים לבכות, זה לא רצוי להתלונן…

ומן העבר השני, יפה להגיד תודה, לחייך, לשמוח, להיות מרוצה (שלא לומר מרצה). אלה רגשות "יפים" ומועדפים. כדאי לצאת מהבית עם כאלה, ולא עם ה"מלבוש" הלא אטרקטיבי שנקרא כאב.

ככה, במשך שנים, במיוחד בשנים הראשונות לחיינו, למדנו מה נכון ומה לא נכון להרגיש. כשאנחנו מרגישים משהו שהוא לא "מתאים", אנחנו ממהרים להמיר אותו ברגש או ברטט אחר, מקובל יותר, קל לעיכול יותר, ומתחילים לעשות שקר בנפשנו.

הקלף מאיר ומדגיש שטוב ונכון וראוי וחשוב להרגיש ולחוות את כל קשת הרגשות, וביניהם גם עצב וגם כאב. ההסכמה לכך היא מתגמלת, וכאשר אין הסכמה פנימית שכזו, יש לזה מחיר.

קלף 31

יצירת אינטימיות עם הכאב שלנו, ודיאלוג שוטף איתו, מאפשרים לנו להכיר אותו ברמה כזאת, שהוא הופך להיות מורה עבורנו.

ברגע שמסכימים להסתכל על הכאב ולא רק להימנע ממנו, בעצם נפתח לנו מעין בית ספר ענקי שנקרא "אני". בבית ספר הזה ניתן ללמוד את כל שיטות הפעולה הנפלאות שרכשנו, וניתן ללמוד גם מה ירשנו או על אלו ערכים חונכנו, שכעת עדיף לנו כבר לוותר עליהם ולבחור אחרת.

כל המידע הזה נפרש בפנינו כשאנחנו מסכימים להרגיש את הכאב.

כשאנחנו מעזים להתבונן ולחקור את המערכות הפנימיות הללו, בכנות, ביחד עם אהבה והשתאות, אנחנו לא יכולים שלא ליפול בקסמנו. זה מרפא מאוד, ובעיקר מאפשר בחירה שלא מתוך אוטומט.

בכל פעם שאנחנו לא בוחרים מתוך האוטומט, בכל פעם שפתחנו לעצמנו אפשרות בחירה מחודשת, משמע שינינו את נתיב הזרימה של חיינו.

קלף 48

כשאנחנו חווים כאב, אנחנו בדרך כלל חווים סבל. הסבל נובע מהתנגדות לכאב.

התנגדות עשויה לבוא לידי ביטוי, בין היתר, במחשבות כגון: אם אני חווה כאב עכשיו אז אני ברגרסיה. אם אני חווה כאב עכשיו, אז הלכתי אחורה. אם אני חווה כאב עכשיו, אני חייב לטפל בזה מיד. אם אני חווה כאב עכשיו, אז משהו לא בסדר בי...

כל אלה הן מחשבות שגויות ואשלייתיות, וגם מעכבות. במקום לראות בכאב משהו שאם ניתן לו רגע של התבוננות, הוא ילמד אותנו כל כך הרבה, והוא גם ירחיב מאוד את טווח הרגשות שלנו.

כשאנחנו מזהים התנגדות כזאת, כדאי לעצור, כי ההתנגדות תוקעת אותנו רגשית ואנרגטית. במקום להתמסר לתנועה, אנחנו נתקעים.

ראיתם פעם אדם מועד ונופל? רוב האנשים ינסו לקום מיד, כדי להשתחרר מהנפילה ולהפסיק לכאוב. זו דוגמא מצוינת להתנגדות.

מה שמומלץ לעשות, זה לעצור רגע. לשהות קצת שם במקום הזה, להעז להרגיש כל מה שעולה, וכל כאב שעולה עכשיו. להתמסר לתנועת הכאב.

בנקודה שאנחנו מתמסרים לכאב ולא מתנגדים לו, יש מתנות רבות. מה גם שכשאנחנו מתמסרים לכאב, אנחנו מצויים בנוכחות. אנחנו לא מנסים לברוח ממנו, ואנחנו גם משתחררים מחווית הסבל.

קלף 35

 ברגע שאנחנו מסכימים להרגיש תהום, למעשה אנחנו מסכימים להרגיש גם פסגה. וכעומק התהום שאנחנו מסכימים להרגיש, כך גובה הפסגה שנזכה לחוות. במובן הזה, ההסכמה עובדת כמו גל, והוא סימטרי. כשאנחנו לא מרשים לעצמנו להגיע לצד אחד של רגשות כי כואב, כי קשה, כי מפחיד לפתוח תיבת פנדורה, אזי אנחנו גם מונעים מעצמנו רגשות של התעלות, כמו אהבה, כמו שמחה, כמו חיבור וכמו התרגשות.

ברגע שאנחנו סוגרים מקום מסוים בתוכנו, בעצם אנחנו סוגרים את כל הרצף של אותו רגש.

הקלף הזה מספר לנו עוד משהו, חשוב עוד יותר:

מה אם היינו יודעים באופן עמוק, שסופו של כל כאב הוא לידה?!

איך היולדת מצליחה לעבור את ייסורי הלידה המייסרים?!

הידיעה כי כל כאב סופו לידה, היא ידיעה המאפשרת לעבור את התקופה הנוכחית, ולהיות יכולים לה.

כך פועל היקום. כואב וקשה ככל שיהא: בקצה הכאב ישנה לידה. חיים נולדים מתוך הכאב הזה.

בתקופה הזאת, אנחנו מצויים כולנו בתוך תעלת הלידה הקשוחה הזאת, החונקת הזאת, המערבלת הזאת. הידיעה הברורה שלנו צריכה להיות, שחיים טובים יותר הולכים להיוולד בזכות הכאב הזה. באותו רגע נפתחת הסכמה חדשה להרגיש, ומתוך כך, נולד האדם החדש.

אורית הדר ואיילת חן