מלחמה ארורה

טלפון בלילה. על הצג שם של תלמיד שלי. הוא כבר מזמן לא תלמיד.

הוא כבר חייל אמיץ.

מפקד.

מדבר בטון של מפקדים. אין סופי מילים...

"היי כפרה עליך, אתה בסדר?"

"כה"

"במה זכיתי, ככה בלילה?"

"אני אורז תיק. עולים. היינו בעזה. עכשיו אורזים"

"אורזים ו....?

"נו, את יודעת. עולים. רציתי פשוט לשמוע קול שפוי"

"מה קורה ממי?, איך אתה?"

"תשמעי, אני לא יודע. אני כבר לא יודע מה אני עושה פה. אני מבין שאני חייב להיות פה, אבל אני..... והחלטתי שזו הפעם האחרונה. אחרי זה אני הולך להדריך. לא יודע אם זו ההחלטה הנכונה. אני.... אולי זה אנוכי....."

"אנוכי. אחרי 200 ימים בעזה. אנוכי?"

"אני מבולבל"

"אולי תשים מילים אחרות במקום אנוכי? תראה מה מתבהר שם?"

"לא יודע, צופים לי גדולות כאן. אבל, אני.... אני רגיש. אני לא יודע אם אני יכול עוד".

"יופי. מילים נכונות. רגיש. הנפש שלך עוד מדברת איתך. זה טוב".

"כה,

לא מדברים כאן. אף אחד לא מדבר"

"זה מאוד בודד "

"כה. הדברים שאנחנו עוברים פה זה לא נורמלי. חלק פה זה ממש טוב להם. הם אומרים שהריח שהם הכי אוהבים זה ריח של אבק שריפה"

"כן. זו הדרך שלהם להתמודד. זה נותן להם משמעות וכוח להחזיק את הדבר הזה. לא כולם בנויים ככה."

"כה. אני.... מה אני אגיד לך..... אני..... אני מרגיש... אני רגיש. מה שאני ראיתי בשנה האחרונה זה.... זה לא נורמלי".

והלב שלי נקרע.

בא לי לבכות. אני שומעת את ההתשה, את הפחד, את העייפות.

איזה ילד זה. הכי מתוק שיש.

"תשמעי. אני צריך לראות שהחיילים שלי ישנים".

"תשמע אתה.

אני שולחת לך עכשיו 5 ש"ח בביט.

אתה חייב לי, ואני לא אוהבת חובות. מבין?!?!?!

אני מחכה שתחזיר לי אותם. הבנת?

אם אתה עדיין קצת מפחד ממני, אז דיר באלאק"

"אצלנו מפחדים רק ממי שמוריד אותך למצב שתיים"

"יא אללה. איבדתי את הטאץ'"

צוחק

"הבנת?!?!?!?!?!?!?!?!!!!!"

"הבנתי.

נראה לי שאני אחזיר לך 10"

"מתאים לי לעשות עליך סיבוב.

אז מבטיח?"

"מבטיח"

"נשיקות כפרה עליך"

"אוהב אותך"

"גם אני אותך, מותק שלי"

איילת חן