סבתא גרציה

סבתא גרציה שלי האהובה, זכרה לברכה, היתה תופרת.

היתה לה חנות סידקית כזו שבה היא היתה מתקנת בגדים, מוכרת גופיות וחזיות, אבל בעיקר מקבלת לפתחה כל מי שהיה זקוק לאוזן קשבת או עצה טובה. כל מה שהיה צריך זה מכנס מעט ארוך מדי, והוא כבר יודע שיקבל עכשיו עיטוף של לב ענק ומלא חוכמת חיים.

היתה איזו תקופה שהמצב הכלכלי לא היה משהו. סבא שלי יצא לעבודה בבוקר, לאותה חנות סדקית קטנה, וסבתא שלי היתה נשארת בבית.

הוא ידע שהיא נשארת לבשל ולנהל את הבית.

היא, חיכתה לרגע שהוא יצא, גררה את מכונת התפירה שלה (זינגר עתיקה מהממת), ותפרה שמלות משגעות בהזמנה פרטית.

כשהיא היתה רואה שהגיעה השעה, היתה מקפלת את הדברים, מחזירה למקום, (כאילו הבית לא נמלא שיקשוקי טוויה אך זה עתה) רצה למראה, שמה אודם, מחליפה בגדים ומחכה לו.

אני זוכרת שכילדה זה היה הסוד שלנו.

אסור היה שסבא יידע שסבתא תופרת וממלאה את קופת הבית.

בארי, הבכור שלי אומר לי: "אמא, סבתא גרציה היתה מן סבתא כזאת כמו באגדות. תמיד היה לה איזה משפט חכם להגיד".

וככה, כמו שאני מספרת אותה לילדיי, אני מספרת אותה לי.

כמי שעיצבה באופן עמוק את זהותי כאשה.

רק לפני כמה חודשים, כשכל פוסט פרסום על פעילות כזו או אחרת, היה מלווה אצלי במשפט הקבוע: "וואי, אורית, זה ממש יציאה מהארון.... אני לא מסוגלת...."

רק אז צף ועלה לי הזכרון הזה.

מין רישום בתאים שלי, קוד מיוחד ומסויים מאוד, שקושר באופן הדוק ובלתי נפרד, חוכמה ואצילות נפש, עם הסתרה ואי יציאה לאור.

אצלי בשורת הקוד, לא היתה אפשרות של חוכמה ואצילות נפש עם הגשמה מלאה ופרנסה מספקת.

בעיניי זה גילוי ענק.

בכל פעם שאני מתכווצת למול יציאה לאור, אני מיד מבקשת מסבתא שיחה (אפשר שאני שמה איזה בגד עם קרע קטן, כדי שהלבבות ייפתחו והחוכמה והנחמה יזרמו שם כמו מים...), ואומרת לה:

"סבתא, נכון שזה בסדר שאני כבר לא צריכה להסתיר?

נכון שאת גאה בי על האומץ?

נכון שזה לא אומר שהפרתי את הברית הזו בינינו?"

וסבתא שלי, עונה לי כמו שהיתה עונה:

"שכל הרמזורים יהיו תמיד ירוקים בשבילך, עלא מעכ!!!"

איילת חן