כולנו רוצים להיות אהובים ונאהבים.
וכולנו רוצים שיקבלו אותנו, על דעותינו, רצונותינו, מחשבותינו, רגשותינו.
אנחנו זקוקים לאהבה הזאת כאוויר לנשימה.
אבל יש אנשים שאנחנו לא מצליחים לקבל מהם אהבה.
אז אנחנו מנסים, כל אחד בסגנונו.
חלק מהאנשים מנסים לרצות. כאילו להתאים עצמם ואת קימוריהם, לקיעורים ולשקעים של אחרים, כדי לקבל את האהבה הזאת.
חלק אחר מנסים לצאת בהתרסה, לעשות דווקא, לצאת נגד, ולתפוס את מקומם באמצעות צעקה.
אחדים מנסים לסתום אוזניהם, לסכור את פיהם, ולפלס דרכם בחיים בשקט בין הטיפות, בלי לעשות יותר מדי רעש, בלי לקחת מקום או תשומת לב גדולים מדי.
אחרים כותבים מאמרים אינטלקטואליים, מפרסמים ומדברים מחשבות מלומדות על קבלה ואהבה.
כל אחד מאיתנו יצר לעצמו את הדרך שלו לקבל את האהבה והקבלה, שכולנו זקוקים להם עד מאד.
ובכל אחד ואחת מאיתנו, קיימים כל הקולות הסותרים, הכואבים, המענישים, הצורבים עד דק, המבקשים לנקום, המפוחדים, הנעלבים והפגועים. כל החלקים בתוכנו שלא קיבלו אהבה ללא תנאי, שלא קיבלו את עצמם על כל חלקי הצל שלהם.
אז מה אני רוצה לומר בעצם?
ראשית, שעד שלא נאהב את עצמנו בשלמותנו, על כל אי המושלמות שלנו, ולא נקבל את עצמנו על כל החלקים שבנו, לא נוכל לאהוב אחרים, לא נוכל לקבל אחרים, ולנצח נחיה את הכאב הישן שעדיין רוטט לכולנו במוח הזוחלים שלנו.
שנית, אי אפשר באמת לשנות אף אחד.
זה תמיד נכון.
השינוי תמיד מתחיל בתוכנו. נשמע כל כך קלישאה... אבל זו האמת!
וההבנה הזאת יכולה לעשות אחד מהשניים:
או - להעמיס ולהכביד עלינו מרוב כאב, אשמה והאשמה, על שלא הצלחנו, על שלא השגנו, על שעדיין האנשים "בחוץ" לא רואים אותנו, לא מקבלים ואוהבים אותנו,
או - לשמח אותנו בחוויה של שחרור ענקי וחופש משכר.
כי כל עוד הדברים תלויים ברצונם הטוב או ביכולותיהם המוגבלות, של אחרים בחוץ, לעולם לא נוכל לעשות לעצמנו את השינוי שאליו אנחנו מייחלים בחיינו.
וכמה מרחיב לב ומעלה תדר, ואיזה רוחב יריעה עצום נפרש בפנינו, כשאנחנו מבינים שאנחנו לא תלויים באף אחד, ובשום דבר, כדי להיות חופשיים, מאושרים, אהובים עד אין קץ, ומקובלים ורצויים ללא תנאי!
אורית הדר
Comments