שנה אזרחית חדשה בפתח. וככל מאורע בגלגל השנה, זוהי הזדמנות מצויינת לעשות עוד קפיצת התפתחות.
שנה חדשה מזמינה התחלות חדשות. התחדשויות. והשנה הזאת, עוד יותר מתמיד. נדמה שמי שהיינו, כבר לא נחזור להיות.
בצד הקושי והכאב הגדולים, יש כאן, כמו בכל משבר, בטח בסדר הגודל של המשבר שאנחנו מצויים בעיבורו, הזדמנות ענקית לגדילה.
עם כל הצער והקושי המתמשך, כולנו שכחנו מהי שמחה.
חלקנו ממש נמנעים ממנה, כאילו בכך אנחנו מחזיקים סולידריות ורגישות כלפי מי שקשה לו עוד יותר. חלקנו פשוט טובעים בצער, ולא זוכרים איך נחזור לחיים של שמחה.
עם השנה החדשה, בחרנו להתחדש בשמחה. אין ספק שזוהי התחלה חדשה, כיוון ששמחה הנובעת מתוך כאב, היא שמחה גבוהה, מורכבת, עמוקה ונטועה היטב באדמה.
לצורך כך, ניעזר בשלושה קלפים מתוך קלפיקינטיקה המתוקשרים, אשר מלמדים אותנו היבטים שונים של שמחה, שבעת הזו מקבלים משנה תוקף.
קלף 64
הקלף הראשון מדבר על שמחה כעל עניין של בחירה.
על פי הקלף, על מנת לייצר מציאות מסויימת, עלינו לייצר עמדה פנימית שאינה תלויה במציאות.
זה מבחן מאוד מורכב. קל לנו להיות בשמחה כשהכל בחוץ מסתדר ופשוט, וכשהעולם מחייך אלינו. זה קל. המבחן האמיתי הוא להיות בשמחה כשקשה מאוד בחוץ. זה ממש מבחן של מסירות נפש. לא פחות.
צריך להבין ששמחה היא לא ההיפך מעצב. שמחה היא לא ההיפך משום דבר, זוהי הוויה או מהות אבסולוטית, מוחלטת. כמו שחושך הוא לא ההיפך מאור, אלא חושך הוא היעדר אור.
השמחה היא מהות שקיימת כשלעצמה כל העת, ועלינו לבחור בה כל הזמן.
אם מפרקים את המילה שמחה, היא בנויה מ"שים-חיים".
שמחה היא שימת חיים. ויש כאן בחירה אקטיבית.
על מנת לבחור בשמחה כדבר שאינו תלוי ואינו מטולטל מאירועים החיצוניים, עלינו לגבש עמדה פנימית יציבה ובלתי מתפשרת של ידיעת הטוב והמיטיב. של ידיעה שאנחנו שמורים ומוגנים, גם כשאנחנו חווים חוויות קשות מנשוא. זה לא פשוט. בטח ובטח לא כאשר המציאות החיצונית כל כך אינטנסיבית ואגרסיבית. זה כאילו "לא כוחות".
איך ניתן לעמוד אל מול האובדן, חוסר האונים, העצב והיגון, ובכל זאת לבחור בשמחה??
ובכן, כאשר אדם עובד עמוק פנימה, הוא יכול לאמץ עמדה מאירה, אשר גוברת על האירועים מבחוץ.
מי שמבקר במחנה הריכוז טרזינשטאט בצ'כיה, יכול לראות הדגמה של העניין הזה. במלחמת העולם השניה, הגרמנים הקימו אותו כמחנה ריכוז לדוגמא. לשם הם הביאו אנשים מבחוץ, כדי להראות להם כמה טוב הם מתייחסים ליהודים.
התקיימו שם תחרויות ספורט, חוגי נגינה, לימודים לילדים, פעילויות משותפות לאסירים ולסוהרים וכד'.
כיום יש שם מוזיאון המנציח את המחנה, ובין היתר יש שם חדר ענקי, שיש בו רק ציורי ילדים. אפשר לעבור ולראות שורה ארוכה ארוכה של ציורים ממוסגרים, חלקם מצוירים בצבעים שחורים וכהים, וחלקם צבעוניים ועליזים.
ומתחת לציורים כתובים שמות הילדים שציירו את הציורים, עם ציון של יום הולדתם ולפעמים גם יום מותם.
ומה שמעניין, זה שאפשר לראות בצורה די מובהקת, שהציורים הכהים והעצובים, שהעידו על הקושי והמועקה והחיים הקשים של הילדים שציירו אותם, מתחתיהם מצוין יום המוות של הילדים, כלומר הילדים נפטרו תוך כדי השהות במחנה.
ומתחת לציורים הצבעוניים, שתיארו שדות ירוקים, פרחים ופרפרים צבעוניים, שמש וקשת וכד', חסר בתיעוד יום המוות של אותם ילדים שציירו. זאת אומרת שצוין רק יום ההולדת של הילדים הללו.
כלומר, הילדים שהצליחו לצייר מה שלא היה מצוי סביבם, מראות שהם כלל לא היו חשופים להם, שציירו את הזכרונות שלהם ואת המשאלות שלהם, עם המראות האופטימיים והשמחים הללו, הם אלו שברוב המקרים, הצליחו לשרוד במלחמה.
למעשה, הם הפרידו בין המתחולל בחוץ לבין העמדה הפנימית, והצליחו לדבוק ולבחור להיות בשמחה, באותו מקום בחייהם, שהיה חשוך, אפל וחסר תקווה.
קלף 76
הקלף השני מדבר על הצורך ללמוד מחדש לחיות מתוך שמחה.
שמחה היא ניצוץ פנימי, המצוי בהכרה ובהודיה גדולה על עצם קיומו.
אם נצליח להבין שאין סתירה בין היות השמחה קיימת, ובין האבל הנורא שאנחנו חווים, בעצם לא נרגיש אשמים כל כך להרגיש שמחה.
שמחה היא לא ניתוק, לא הכחשה, לא הפניית גב, לא זחיחות. כלל וכלל לא.
כשאנחנו בשמחה, משמע, אנחנו מאמצים עמדה מורכבת. אנחנו יודעים להבחין בדברים שנראים מובנים מאליהם, ולראות ששום דבר אינו מובן מאליו.
במובן זה, לא להיות בשמחה, משמעו ניתוק, הכחשה, זחיחות…
בספר הזהר אומרים שאחת הצורות של גן העדן, מופיעה או מתגלמת דווקא מתוך התפרקות של ארבעת היסודות: אש, מים, אויר ואדמה. דווקא מתוך ההתפרקות הזו צץ גן העדן.
ולמה הכוונה?
שדווקא בתוך הכאב הכי גדול, מתגלמות ומתגלות גם השמחות הקטנות.
כשהכאב, האתגר או הקושי הם אדירים וכבירים, דווקא אז מתגלה גם העונג שבחיים.
החיבוק של אהובינו, רגע של צחוק, קפה בדיוק כמו שאני אוהבת...כל זה לא מובן מאליו בכלל, ודווקא היום אפשר להרגיש במתיקות ובחסד שיש בכל אלה.
את זה צריך ללמוד מחדש: למצוא את השמחה ואת היופי בכל דבר.
בתקופה זו, נראה כי כל קנה המידה בחיים שלנו השתנה.
האסון העצום שפקד אותנו, אסון שהוא שואה של ממש, הפך את כל קנה המידה לאחר. פתאום, לאור אירוע כל כך גרנדיוזי, הכל הכל מתגמד.
גם הצרות שלנו, שפתאום אין להן מקום, וגם לשמחות שלנו. כאילו התרחקנו מאוד, ואי אפשר להבחין לא באלה ולא באלה.
ואז נוצרת תחושה קשה של ריקנות. של חידלון. והכי קשה – נוצרת כאן חוויה של חוסר משמעות.
המענה הוא דווקא להסכים להסתכל ברזולוציות קטנות יותר. לחלק את תמונת החיים לפיקסלים קטנים, ולתת הכרה לדברים, גם אלה שלכאורה הם פשוטים ויומיומיים. לצוד שמחות קטנות. לבחור לשמוח בהן. ללמוד מחדש להיות בשמחה.
זה לימוד ענק, וחשוב מאין כמותו.
קלף 44
הקלף השלישי קושר את השמחה, לבטחון ואהבה.
הקלף הזה מלמד אותנו שיש לנו אחריות גדולה להיות בשמחה.
ולמה?
כי שמחה מייצרת בטחון קיומי.
כי שמחה מחזירה אותנו לכוחות שלנו.
כי בהחלט צריך תעוזה בתקופה הזו, על מנת לשמוח.
שמחה היא מעשה נועז. נועז ונעלה.
כשמישהו נמצא במצוקה או בסבל, הנטייה הטבעית שלנו היא לבוא אליו, להיות איתו באותו המקום, כדי שלא יהיה לבד שם בצרתו. כאילו שאם נהיה שם איתו, זה יקל על הסבל שלו. זה משול לכך שמישהו נמצא בבור עמוק, והרצון הוא להיכנס אל תוך הבור, ולהציל אותו.
וכאן אנחנו צריכים מאוד מאוד להיזהר. המשיכה הזאת לבוא לשבת ליד מישהו בבור שהוא מצוי בו, נותנת לנו, מצד אחד, תחושה שאנחנו עושים מעשה אצילי, ביחד עם חווית שייכות גדולה, ותחושה של ישועה (כשאנחנו המושיעים). אבל מצד שני, באותו הרגע ממש, להיכנס עם האחר לתוך הבור שלו, מעקר אותנו, וגם אותו, מהכוחות שלנו, פיזית וגם נפשית.
זה ממש מוחשי. אנחנו נחלשים. וכשאנחנו נחלשים, אנחנו פרוצים לרוחות.
אובד לנו הבטחון והכל מתערער.
מטפלים רגשיים ותודעתיים מכירים את החוויה הזאת היטב: המטופל נמצא במקום חשוך וכואב מאד. הרצון המיידי, האנושי והאמפטי של המטפל, עשוי להיות: לרצות להיכנס איתו לבור, שלא ירגיש שם לבד וכ"כ קשה.
אבל, וזה אבל גדול: ראשית, אין זה אפשרי לצעוד בנעליו של האחר. זו רק אשליה.
ושנית, וזה החלק העיקרי: דווקא ההסכמה להישאר מחוץ לבור, פורשת לאדם המצוי בתוך המסע הטיפולי, מעין גשר, מצע ופלטפורמה, אשר יאפשרו לו, בסופו של דבר, לצאת החוצה, מחוץ לבור.
האפשרות היחידה שלנו להושיט יד ולסייע, לעצמנו וגם לאחרים, היא רק אם נהיה חזקים מספיק להישאר מחוץ לבור.
רק משם נוכל לסייע ולמשוך החוצה, את מי שעכשיו נמצא בחושך.
איך נשארים מחוץ לבור?
לא על ידי כך שנספר לעצמנו שהכל טוב… נראה טוב ויהיה טוב.
לא על ידי כך שנאמר שאנחנו אנשי האור ואנחנו מאמינים באור ואהבה....
אלא על ידי כך שנבין שאנחנו צריכים להיות בשמחה. להדליק אותה, להבחין בה, לצוד אותה, להפעים אותה.
כי השמחה היא השורש והיא המענה.
אין ספק שכולנו חיים כעת באחת התקופות המורכבות, הקשות והכואבות שהיו כאן. אך יש הבדל גדול בין כאב לבין עצבות.
עצבות היא חד כיוונית. נפילה חדה ואינסופית בכיוון מטה.
כאב, לעומת זאת, הוא דו כיווני. הוא שורף והוא מייסר, אבל גם צומחים ממנו.
זה הבדל מהותי וחשוב.
במובן זה, בעצבות, אין מקום לשמחה, בעוד שבכאב, השמחה ממש נדרשת.
בשנה הזו ההזמנה שלנו היא להתחדש בשמחה, לא כמעשה מנותק מהמציאות, אלא כאנשים ההולכים בדרך ההתפתחות האישית והתודעתית, שמבינים שלהיות בשמחה זה לא פחות מאשר צו השעה.
אורית הדר ואיילת חן
תגובות