צ'מעו קטע:
היתה לנו פעם במשפחתנו המורחבת, אישה ממש לא נעימה, שרבה והתקוטטה עם כל מי שזז בערך: עם ילדיה, עם בעלה, עם שכניה, עם נכדיה.... בקיצור, סיפור עצוב ומבאס.
ואמי יקירתי, שהיא אשה מאד מאד חכמה, אמרה לי פעם בזו הלשון: "את תראי, אני לא אריב איתה. כמה שהיא תנסה, איתי היא לא תצליח לריב."
ואני הייתי אומרת לה: "נכון שכדי לריב צריך שניים... אבל איך את לא תריבי איתה? תראי כמה נושאים נפיצים פוטנציאליים יש ביניכן....",
והיא היתה שבה ועונה לי: "את תראי. איתי היא לא תריב. איתי היא לא תצליח לריב..."
וכך היה. עד סוף ימיה של קרובת המשפחה עם הרגלי החיים המבאסים (שממרחק הזמן, אני יכולה לראות בבירור עד כמה היא היתה במצוקה, אבל אז לא יכולתי לראות את זה), היא לא הצליחה לריב עם אמי אהובתי. ולא שהיא לא ניסתה, כן? אבל לא הצליחה. אמי החכמה שמרה על הכלל שלה: "איתי היא לא תריב..."
ופתאום הבוקר, משום מה, נזכרתי בה....
והיקום, עם הסנכרוניות המופלאה שלו, הביא לי את המשפט היפה הזה, מאת ביירון קייטי [מה"עבודה" - The Work] שאומרת (בתרגום חופשי) את הדבר הזה בדיוק:
"אין צורך בשני אנשים כדי לפתוח במלחמה.
כדי לפתוח במלחמה, צריך רק אדם אחד: אותי!"
אורית הדר
Comments