רגעים שווים

היום הקטנה שלנו ביקשה שאקח אותם לבית הספר. עדיין גדול עליה כל עניין ההסעה, והרעש, והמון הטף שמתנפל בשעת בוקר מוקדמת.

הסכמתי בשמחה, מה שנתן לנו עוד כמה דקות שינה טרופה.

עלינו לאוטו - הקטנה, הסנדוויצ'ית המצויינת ואמא שלהם.

הרגשתי איך אני נשאבת ברגע לסערה שבחוץ. ההסעה של הקטנים גדושה במתקפת טף, וההסעה של הגדולים חשופה למתקפת מציאות קרועה, שמתרגשת עליך בלי הכנה מוקדמת. בכל פעם זה מפתיע מחדש.

כולם כל כך פצועים בחוץ.

הכל כל כך קשוח.

הבוקר עוד נצנץ לי תא אחד במוח, שבלחש ניסה לבקש בדחילו, אולי בכל זאת קצת שמחה..... אולי בכל זאת איזה זיק בעיניים לטובת הבוקר הזה, לחיי היום הזה שמתעורר.

תא בודד ויחיד במערכה חסרת סיכוי מול צבאות אויב, שמוכיחים וצועקים שזוועה, שייאוש, שחידלון, שאנחנו על הגחון, ורק על זה ראוי שתהיה פה דקה דומיה.

אבל אותו לחשן קטן, ביקש, אולי בכל זאת... אם לא למען חרוטי הקמטים וחרושי הבשר, אז למען הטף, שיושב מאחור בהמוניו.

אז בחרתי לנו שיר לדרך.

ולאט לאט הגברתי.

והגוף התחיל לזוז.

והתיפוף על ההגה היה בלתי נמנע.

והשירה בקול גדול התחמקה לה מבין השפתיים הקפוצות.

וכשהגנבתי מבט לראות מה מצב הטף, ראיתי להפתעתי שהן זורמות איתי. כאילו גם להן חסר כבר הרבה זמן אויר בגוף.

וכשפתחתי חלונות, והסנדוויצ'ית אמרה "אמא, כולם מסתכלים עלינו מהמכוניות",

אז אמרתי לה שיש לנו תנועה חדשה לריקוד, והוספתי אצבע משולשת (או כמו שהקטנה קוראת לזה, האצבע המקללת).

והסנדוויצ'ית כל כך הופתעה שכמעט השתנקה, ובמקום זה פרצה בצחוק אדיר.

וכולנו רקדנו בסולו סקסופון מתפרץ את ריקוד האצבע המשולשת.

כל כך שמחנו שם, שכשהן ירדו לא הפסקתי לבכות עד הבית.

רגעים ששווה לחיות בשבילם.

איילת חן