שבע ההסכמות - הסכמה להשתנות אל מול מציאות משתנה

דובר רבות על החשיבות האדירה שמתקיימת בעבודה פנימית, ורובנו מודעים לכך שכל שינוי פנימי, ישפיע באיזשהו אופן, על המציאות החיצונית.

פחות מדובר על מה קורה כשהמציאות החיצונית משתנה בעל כורחנו. ברור שיש לה השפעה עלינו, ויש לכך השלכות מעשיות.

אם נסתכל אחורה, נראה שכולנו מסכמים ארבע שנים ארוכות בתוך הלא נודע.

הטלטלה החיצונית היתה לפעמים בלתי נסבלת.

ניסחנו כמה הסכמות, שעבורנו הן תובנות, המסייעות לנו בתקופה הזו, מאז ועד עצם היום הזה. אלו הסכמות, שההכלה והקבלה שלהן, מאפשרת לא רק לשרוד את השנים האלה, אלא ממש לצמוח מהן.

1. ההסכמה הראשונה, שממנה נגזרות כל שאר ההסכמות, היא ההסכמה להשתנות אל מול מציאות משתנה.

ההסכמה לעזוב את הארץ הפנימית שלנו, מעין "לך לך" שכזה. לך לך מארצך הפנימית וממולדתך הפנימית ומבית הוריך הפנימי. למעשה אנחנו אמורים לשחרר חלק ממה שידענו, ולהסכים לבנות במקומו ארץ פנימית חדשה.

כמה מפחיד לעזוב את בית אבינו ואמנו. כמה מפחיד לחלקנו לחיות בחוויה של עצמאות. עצמאות מחייבת אחריות. עצמאות עלולה להיחוות כעול. עצמאות מחייבת להתנהל בתוך חוסר ודאות. עצמאות מחייבת לגדול.

כלומר, ההשתנות האישית מול המציאות המשתנה, מחייבת אותנו לקבל לחיקנו הסכמה לעזוב את הישן ולגדול.

2. ההסכמה השניה היא ההסכמה להכיר בקיים.

הכרה בקיים היא צעד חשוב ומשמעותי. כל עוד אנחנו מכחישים את הקיים, או מתנגדים לו, אנחנו למעשה נאבקים בתוך המים הסוערים, ולא מצליחים לצעוד אל הגדה השניה.

ההסכמה להכיר בקיים היא צעד ראשון בכל ריפוי שהוא.

לא יתרחש שום ריפוי ללא ההסכמה להכיר בקיים.

קארל רוג'רס, פסיכולוג חברתי ידוע, אמר: "הפרדוקס המסקרן הוא, שכאשר אני מקבל את עצמי בדיוק כמו שאני, אז אני יכול להשתנות".

או בפאראפרזה: "כשאני מקבלת את המציאות כפי שהיא, אז אני יכולה להשתנות".

הכרה מתרחשת בשלבים.

השלב הראשון הוא זיהוי.

זיהוי של המציאות בעין נכוחה. זו לא תחושת בטן… זו לא רק פרספקטיבה שיכולה להשתנות… זו המציאות וכזאת היא.

השלב השני במתן הכרה הוא שיום.

כשאנחנו נותנים שם למשהו, קורה דבר פלאי.

בבת אחת, מעצם ההגדרה, הוא מגודר. יש לו גבולות.

פתאום ניתן להציב את עצמנו למולו ולהתחיל דינמיקה של מערכת יחסים.

דבר נוסף שקורה כשנותנים לדבר מה שם, הוא בדיוק מה שקורה באגדה "עוץ לי גוץ לי". זו אגדה לילדים, המיועדת לא פחות גם למבוגרים, ככל אגדה טובה.

בת הטוחן שהבטיחה, בעל כורחה, להפוך קש לזהב, מבטיחה לשדון לתת לו את בנה הבכור שיוולד, כדי שהשדון יציל אותה מהשקר. הגזירה תשתנה רק אם תדע לקרוא לו בשמו.

למעשה, האיום על בת הטוחן נותר בעינו, עליה ועל הדורות הבאים, כל עוד היא לא יודעת לקרוא בשם לשדון. השדון מייצג את השדים והפחדים שלנו.

ברגע שהיא מגלה את השם שלו, כלומר, נותנת שם לפחדים ולאיומים הפנימיים שלה, מוסר האיום לעדי עד.

השלב השלישי בהסכמה להכיר בקיים, הוא הקבלה המוחלטת של כל מה שקורה, מבלי להתנגד.

בחלק הזה, המטרה היא להפסיק לחתור במאמץ במעלה הזרם, ולהסיט את הסירה שלנו, סירת חיינו, לשוט במורד הזרם.

כך, נשתמש במשאבים שיש לנו (במטאפורה מדובר על זרימת הנהר) לצורך ההתקדמות, כמו גם שנגיע יותר מהר למחוז חפצנו, וגם נגיע אליו בקלות גדולה יותר, כשכוחותינו איתנו.

3. ההסכמה השלישית היא ההסכמה לשהות באופן מתמשך במצב של אי ודאות, בלי תאריך תפוגה.

מי שמעז להתבונן במציאות החיצונית, מבין היטב כי היציבות החיצונית התפוגגה לבלי שוב.

כמו המשפט הנפלא של רונית גלפו: "לצעוד ברגל יציבה ובטוחה על קרקע של אי ודאות".

היציבות היחידה שניתן לצפות לה ולסמוך עליה, היא היציבות הפנימית האישית. זה המקום שדורש טיפול ושדרוג. הציפיה ליציבות חיצונית, היא ביטוי של חוסר הסכמה להשתנות לאור המציאות המשתנה.

הרגל היציבה היא החלטה למפרע ומראש! עמדה פנימית שקודמת למציאות, גם אם המציאות תמשיך ותאתגר.

אי הודאות בעת הזו היא מנת חלקינו. זה המשחק למתקדמים שכולנו חתמנו עליו בפעימת החיים הזו. המשחק הזה דורש הרבה יותר משאבים נפשיים וכוחות פנימיים איתנים, על מנת לעבור אותו ביציבות. ובאופן אירוני, זה בדיוק הדבר שמאמן אותנו להיות כשירים למשחק.

4. ההסכמה הרביעית, שנגזרת, או הולכת יד ביד עם ההסכמה לאי ודאות, היא ההסכמה להיפרד ממה שידענו.  

כמו בכל פרידה ואובדן, יש להסכמה הזו שלבים: הכחשה של מה שקורה, כעס אל מול המציאות שנכפית עלינו, מיקוח ומו"מ (כלומר נסיון להתמקח: אם אעשה ככה, אז צריך שיקרה ככה.... המבוססת על התנגדות למתרחש), ואז דכאון אל מול מה שלא מתרחש שרציתי שיקרה, ולבסוף השלמה וקבלה.

כל אחד מאיתנו מצוי במרחק אחר משלב ההשלמה. וברור שבתהליך האישי והקולקטיבי, יש גם הליכה אחורה בתהליך הפרידה והאובדן, כי זה איננו תהליך ליניארי, והתמודדות היא מול מציאות כבירה וסוחפת, שואבת ועוצמתית, שאי אפשר להתעלם ממנה.

ועם כל זאת חשוב לזכור, שכאשר מגיעים להשלמה עם האובדן של הישן, ויודעים שהישן לא ישוב לעולם, שם מתאפשרים הריפוי והצמיחה, ונפתחת אפשרות לקבלה של החדש המחכה להיכנס.

5. ההסכמה החמישית היא ההסכמה להחלה של סמכות פנימית.

העולם הישן היה ואיננו. מערכות ומבנים שלטוניים וחברתיים שהכרנו וסמכנו עליהם, הולכים ומאבדים את כוחם (מערכות ממשל, חינוך, בריאות, תקשורת ועוד).

כל אלה מחייבים אותנו, לעתים בעל כורחנו, לפתח סמכות פנימית.

לא בכדי, כשאנחנו מתבגרים, אנחנו עוברים שלבי התנתקות מההורים, שכוללים מרד לשם יצירת זהות חדשה מובחנת. אלו הכרחיים בדרך לעצמאות הנדרשת.

הרבה יותר קל להתנהל בעולם, כשיש תחושה שהאבא הגדול שומר עלינו. אבל כשהאבא או האח הגדול מתנערים מתפקידיהם, אנחנו נאלצים לפתח את העצמאות הזו.

אנחנו מגדלים, או נאלצים לגדל, אני פנימי זקוף ויודע, שלא היה שם קודם, ולא יכול היה להיות שם קודם, לולא הנסיבות שדחפו אותו לכך.

6. ההסכמה השישית היא ההסכמה להיות גם השלם וגם השבר.

חלק מלהיות שלם הוא גם להיות שבור. לא כל שבר צריך למהר ולתקן. ההסכמה להיות לפעמים שבור וכאוב, לפעמים פצוע ושרוט, היא ההסכמה לקחת חלק של שותפות פעילה בעולם.

המקום השבור, החלש, המלקה לפעמים, הוא חלק מאיתנו, והוא חלק יקר מפז.

לא נעים להרגיש אותו, אבל ההסכמה לראות בו חלק מאיתנו, חלק מהאני שלנו, היא ההסכמה להיות שלמים.

אמר רבי נחמן: "אין דבר שלם יותר מלב שבור". זה הרעיון בדיוק.

בתקופה הזאת, אנחנו נדרשים להיות מסוגלים להכיל ולהכליל גם את החלקים השבורים בנו. לחמול אותם ולחבק אותם, ומתוך כך גם אותנו.

למעשה, זו הסכמה להיות קצת כמו חפצי קינצוגי (אמנות יפנית, המדביקה בזהב חפצים שנשברו, וכך האיחוי שלהם, והחפצים היקרים שהם הופכים להיות אחרי ההדבקה המוזהבת, מדגישה את יופיים וייחודיותם.)

7. ההסכמה השביעית והאחרונה היא ההסכמה להסתפק גם בשמחות קטנות.

אין הכוונה להתפשר על פירורים, אלא להסתפק מלשון: סיפוק.

להיות מסוגלים לזהות את הטוב הקטן בחיינו.

היכולת לתת ערך גבוה ומשמעותי לרגע פשוט ויומיומי, היא היכולת לחיות בעולם שכולו פלא. בתקופה הזו אנחנו צריכים ללמוד להוקיר ולהודות על כל מה שנקרה בדרכנו. להעריך ולהודות על כל פיסת חיים, ותהא טריוויאלית או יומיומית.

זו יכולת נרכשת, הדורשת אימון עבור מי שהיכולת הזו לא באה לו בטבעיות.

התפיסה הזו לא מחכה ולא ממתינה לשום טוב שיבוא. זו הכרה בקיים במובן הרחב ביותר של המילה. הכרה בקיים, ביש שישנו.

ואיתה מגיעה ההכרה והידיעה העמוקה בכל תא ותא, שכל הטוב עוד לפנינו.

אורית הדר ואיילת חן