מרגע שאנחנו מתעוררים, אנחנו רק חושבים, וחושבים וחושבים. מחקרים מראים שרוב רובן של המחשבות שלנו, הן מחשבות ממוחזרות. כאלה שחשבנו אותן אתמול, ושלשום, וגם לפני עשר שנים. כשהחיים הם כמו נסיעה על אוטוסטרדה, חייבים לגייס אוטומטים בלתי מודעים, כדי לעמוד בקצב.
אז גם המחשבות שלנו הן אוטומטיות.
אם נבחן את תמהיל המחשבות שלנו, נגלה שרוב המחשבות הן מחשבות שליליות. משהו בצורך שלנו לשרוד, זורק אותנו דווקא לסצנריו הגרוע. כאילו כך יש לנו יותר שליטה על הדברים. אז אם מישהו עשה לנו פרצוף אדיש, אנחנו נמהר לייחס לכך משמעות אישית, ומשם מתחיל רצף של תגובות רגשיות והתנהגותיות. ואם כתבנו פוסט ואף אחד לא עשה לו לייק, מיד עולה האפשרות שאנחנו לא מספיק מעניינים. וכן הלאה.
המוח שלנו מאוד מוכוון הישרדות. ולהבדיל מכל חיה בטבע, שאם היא מזהה איום על חייה היא מפעילה את כל ההגנות הנדרשות, אנחנו כבני אדם, מנתחים כל חוויה חיצונית תחת המסננת של איום על הזהות שלנו, על מי שאנחנו, על איכות חיינו או אורח חיינו וכד'.
למעשה, רוב שעות היום אנחנו מצויים במין פינג פונג שכזה, אלא שרובו ככולו נסתר מהכרתנו, מאחר והמחשבות שלנו וכל יתר התגובות הרגשיות והפיזיולוגיות הנלוות, הן אוטומטיות.
תוסיפו לכך את העובדה שאנחנו חיים בתקופה שבה האיום הקיים, הוא לא רק על זהותנו, אלא גם על חיינו ממש, והנה לכם מתכון לחיים בסטרס מאוד גבוה. כזה שמשפיע על כל אורחות חיינו, וגם על הבריאות שלנו, הנפשית והפיזית.
כל זה מתרחש במוח שלנו. המכונה הכי מפוארת ומשוכללת שקיימת.
לו היינו ערים ליכולות המופלאות של המוח לייצר לנו חיים טובים ואפילו כאלה שעולים על כל דמיון, היינו כנראה משקיעים הרבה יותר בטיפוח ושכלול היכולות החיוביות שלו.
אחת האפשרויות הטובות לטיפוח, היא מדיטציה.
מה שמתאפשר לנו במדיטציה, זו שהייה בגלי מוח איטיים יותר מאשר בערות מוחלטת. בגלים האלה, שהם גלים של נים לא נים, ישנה חבירה לאיזור היצירתי יותר במוח שלנו, וגם לאיזור שפתוח להטמעת ידע חדש, כזה שכמעט לא ניתן להטמיעו כשאנחנו נמצאים בערנות ובעשייה פעילה.
המשמעות העמוקה של כל זה, היא שאנחנו ממש יכולים לשנות סט-אפ פנימי, כזה שיעשה גם שינוי הלכה למעשה בחיינו.
דווקא בתקופה הזו, כשהפער בין המציאות הקולקטיבית לבין המציאות האישית הולך וגדל, אנחנו נדרשים למצוא עוד ועוד כלים, שיאפשרו לנו לשמור על המרכז החסון שלנו.
כשאנחנו שוהים, כמה דקות ביום, אנחנו מצליחים להפריד את מציאות חיינו הפרטית מהמציאות הקולקטיבית.
בשלב מאוחר יותר, אנחנו מצליחים להפריד את עצמנו מהמחשבות שלנו, וגם מהרגשות שלנו.
וכך מזדקקת ההבנה: אני זה לא מה שאני חושב.ת. אני זה לא מה שאני מרגיש.ה.
מדיטציה ככלי רוחני
מדיטציה היא כלי אדיר לרגיעה ושלווה, ואלו הן מהויות חשובות מאין כמותן בחיים. אך יותר מכך, יש לה גם תפקיד רוחני, כזה שמעניק שאר רוח בחיים, בהיותה זו שמחברת אותנו אל מה שמעבר. באמצעות נשימה רגועה ועמוקה, אנחנו חוברים ומתקרבים לנשמה שלנו. ומכאן, ל USB של היקום.
כל כך הרבה ידע ואינפורמציה חיוניים לנו נמצאים במקום השקט הזה.
מי שמתרגל את השקט הזה, נפתח למקום שמדבר אלינו כל הזמן, מוסר לנו מסרים אישיים ביותר כל הזמן, רק שהסנסורים שלנו לא פנויים לקלוט.נדרשת הסכמה לכבד את מה שעולה, ולראות בו משהו יקר ערך, ולא להסות או להשתיק אותו בביטול. כשמסכימים להאזין למה שעולה מתוכנו, נפתח בפנינו עולם שלם.
מדיטציה ככוח מניע בחיים
כאנשים שחיים בתרבות מערבית, אנחנו מתוכנתים להתייחס אל עצמנו כאל ישות שיש לה התחלה אמצע וסוף, שמסתכמים בגבולות של מתאר הגוף שלנו.
העצמי הזה שלנו, אמור להיות יצרני ומועיל, אמור לתפקד בימים סוערים ממש כמו ביום מופז ונינוח.
ברגע שאנחנו מרחיבים את ההבנה שלנו, ואת התפיסה שלנו לגבי העצמי שלנו, אנחנו מבינים שאנחנו גדולים יותר מאשר גבולות המתאר של הגוף שלנו.
משהו חייב להזין את כל הפעולות היומיומיות העמוסות והמאומצות.
אפשר לקרוא לזה: מן הכוח אל הפועל.
מדיטציה, ככלי, או כאורח חיים, עשויה בהחלט להוות הכוח שממנו יוצאים אל הפועל.
ברור לגמרי, שכל פעולה שניזונה קודם כל מכוח, תהיה מועילה הרבה יותר, ואפילו לעיתים נטולת מאמץ. כי היא שואבת את כוחה ממקום אחר, שאינו בהכרח פעולה.
ברגע שאנחנו הופכים להיות חלק מהמערכת הגדולה, אנחנו למעשה יכולים לגייס אותה לצרכינו.
מדיטציה ככלי עבודה
וכאן אנחנו יכולים להתייחס למהות של מדיטציה ככלי עזר מעשי מסייע.
הידיעה, שברגע נתון, אנחנו יכולים כמו להכניס את התקע לשקע היקומי, ואז מקבלים סיוע נקודתי וספציפי מהיקום, היא ידיעה חשובה מאין כמותה.
מדיטציה מאפשרת יצירת ניסים
ישנן המון שיטות שמלמדות כיצד ליצור מציאות בחיים. לפעמים, בהבטחה הפשוטה והנגישה לייצר מציאות כהרף עין, לא לוקחים בחשבון את כל החסמים הפנימיים, שאינם מאפשרים לנו לייצר מציאות כל כך מהר.
כשאנחנו משמשים במדיטציה ככלי ליצירת מציאות, יש לנו אפשרות לפרום לאט לאט כל מיני חסמים בדרך.
אם נרצה לייצר לעצמנו את עבודת החלומות, כשניכנס למדיטציה, נוכל לגלות להפתעתנו, שכשאנחנו נכנסים לעומק התסריט הזה, עולה פחד או כיווץ. דווקא במקום הזה, בשהייה הזו, נוכל למוסס את החששות, את הפחדים, את האמונות המגבילות שעולות, ולמעשה, לייצר את המציאות הזו, תוך נטרול כל החבלות המונעות.
מדיטציה היא המצע, שעליו נשלח את המציאות לעבוד בשבילנו. היא כמו החמאה, או שמן הזית, שבעזרתם נשמן את גלגלי המציאות.המדיטציה ככלי, תקצר לנו תהליכים, תאפשר לנו לדלג על שלבים, תעשה לנו קל ופשוט יותר להגיע למטרותינו.
אבל! הפעולות שלנו בחוץ הן מחוייבות, גם אם הן תהיינה קלות יותר וזורמות יותר. עדיין המדיטציה לא תאפשר לנו לשבת ולחכות שהדברים יקרו מאליהם.
בקטעים הכי מאתגרים בחיים, וגם במשוכות הגדולות שצריך לעבור, יש בידינו כלי אדיר עוצמה ליצירה של קפיצות קוואנטיות ממש.
הצעה למבנה מדיטציה
בשלב הראשון אנחנו מתרכזים בנשימה. להגיע לכאן ועכשיו ולהאט את הקצב. זה שלב שבו אנחנו חוברים לנשמה שלנו, ליקום, לכל חלקיק שננשם בפעם הראשונה והאחרונה כפי שהוא, דרכנו.
השלב השני הוא שלב של ניקוי המיותר. ניתן לכל המחשבות שמבקשות לרוץ לנו בראש, להתרוצץ ולמצוא את דרכן החוצה. לא נתווכח איתן.
בנקודה הזו חשוב לומר, שאנחנו לא צריכים להיות במצב אופטימלי כדי להתיישב למדיטציה, אלא הישיבה במדיטציה היא שתביא אותנו למצב אופטימלי. כלומר, לא משנה באיזה מצב אנחנו נכנסים למדיטציה, בתדר גבוה או מרוחים על הרצפה. מצב הצבירה הראשוני רק מגדיר כמה זמן יקח לנו להגיע לנקודת האפס שלנו בתוך התהליך. בתדר גבוה, ניתן לדלג היישר אל לב המדיטציה. כשמתחילים נמוכים או מעוכים, יקח זמן מה לאפס את המערכת, ורק אז, להתחיל לעלות.
בשלב השלישי נשים לב לגוף. איפה מכווץ או כואב, לאן לא מגיעה נשימה, איזה מקום מחוסר אנרגיה. ננשום לשם, ונבקש להרחיב את מה שמכווץ, להרגיע את מה שלוחץ.
בשלב הרביעי נרצה להעלות תדר. נעשה זאת באמצעות הודיה. ממש נעבור דבר דבר בחיינו ולהודות עליו. על מה שישנו, על מה שיהיה.
כשאנחנו מרגישים שהתדר עלה, שהמיינד נרגע, שמשהו בנו מתמוסס או הופך לרפוי, זה הזמן להתחיל להגשים.
והנה מגיעים לשלב החמישי: נראה את מה שאנחנו מבקשים לעצמנו, בין אם זה ליום הזה, בין אם זה להגשמות גדולות יותר. נראה אם יש פחד שעולה, נתייחס אליו. נראה אם יש אמביוולנטיות שעולה. נבקש לראות את המפה כולה.
יתכן שההגשמות הגדולות יותר דורשות עבודה יומיומית ארוכת טווח. חשוב כאן לא לעסוק בקיים, אלא באפשרי. אנחנו רוצים להרגיש את המרחב שבו אנחנו רוצים להיות, כמרחב שאנחנו מצויים בו ממש עכשיו.
בשלב השישי והאחרון, נרגיש את התדר שלנו עולה, וכמו נגדיל את האנרגיה שאנחנו מפיצים. בשלב הזה, אנחנו ממש הופכים להיות תחנת כוח עצמאית ועוצמתית. כמו השראה חשמלית. המוליך, הופך למקור כוח עצמאי.
זה יכול להיות בדמיון. נוכל לדמיין אלומת אור סביבנו, או ספירלת אור, שהולכת וגדלה. אפשר לדמיין את החשמל המגנטי שעובד בינינו לבין היקום.
כשהאנרגיה מתייצבת, בהיותנו מקור חשמלי, זה הזמן לשלוח את כל הטוב הזה גם הלאה: לאהובינו, לאנשים שקשה לנו איתם, לעם שלנו, לחטופים, לחיילים. ממש נשתמש בתחנת הכוח הזאת שיצרנו, כדי לשלוח חיזוק אנרגטי לסביבה שלנו.
אחרי הסיום, נברך על המוגמר.
אפשר ליהנות מהכלי הזה או מהמהות הזאת גם אם לא ניקח אותה לחיינו באופן רציף ויומיומי, אלא רק כשעולה הצורך מדי פעם.
העבודה הזו היא כמו חלב אם: ככל שצורכים ממנה, כך ההשפעה שלה גדלה והולכת, והכלי העוצמתי הזה נהיה יותר נגיש, גמיש ובהישג יד.
אורית הדר ואיילת חן
Comments