תותי שלנו הלכה לאיבוד

אז בכורתי אהובתי לומדת במגמת צילום.

בתמונה פה – פרוייקט הסיום השנתי שלה במגמה.

בתמונות מצולמת תותי אהובתנו, כלבתנו הראשונה,

שהלכה לאיבוד לפני כמה חודשים,

באמצע תהליך העבודה על הפרוייקט.

ובכורתי החליטה להמשיך באותו הפרוייקט המקורי, על אף הקושי והכאב. ממש תרפיה.

מה לומר? אבל עמוק.

עצב וגעגוע ענקי.

איך אפשר להכיל כזה אובדן?

אין לתאר.

כל מי שהיה לו כלב חצי דקה, ממש מבין.

השתמשתי בשירותיהן של חברותיי המכשפות והקוסמות וחבריי הרואים למרחוק: הלוחשים לכלבים, המאתרים, המחזירים כלבים לבעליהם....

ועשיתי עבודה תודעתית מטורפת כדי להבין מה קרה פה, איך הגיע לפיתחנו האירוע הזה, ואיך להתייחס אליו.

ומגנטנו אותה אלינו, ובירכנו את מי שלקח אותה, והבטחנו לו הרים וגבעות.... ומשכנו, ורטטנו, ודמיינו.... באמת בכל שיטה.

וכמובן עשינו כל מה שאפשר גם במישורים הפרקטיים.

וחשבנו בבית מה תותי באה ללמד אותנו, בחודשים שהיתה אצלנו.

בכורתי אמרה שהיא באה ללמד אותנו אהבה ללא תנאי. אכן ממש לימדה.

קטנתי אמרה שהיא באה ללמד אותנו לא לקחת כלום כמובן מאליו. וואו, חזק.

ואני חשבתי שהיא באה ללמד אותי שמה ששלי – שלי, ומה שלא – לא. ושאף אחד לא יכול לקחת ממני מה ששייך לי.

בסופו של דבר, היא לא חזרה (עדיין...).

אנחנו מקוות (עדיין).

אבל לא נצמדות. היא תשוב - כשיתאים (יש לה צ'יפ)...

אחרי זמן מה לקחנו גורת כלבים חדשה.

לא דקה לפני שכל אחת מאיתנו היתה בשלה להכניס כלבה חדשה, ללב ולמשפחה.

היא ממש לא מחליפה את תותי או סגרה לנו את הפצע בלב.

היא פתחה לנו חדר חדש בלב, והביאה איתה את השמחה הביתה בשנית.

התאהבנו ממבט ראשון. כל כולה מתיקות ואהבה.

ומה הסתבר בדיעבד? שהיא נולדה יום! יום אחרי שתותי הלכה לאיבוד!...

מה מוסר ההשכל?

יש כמה.

אחד מהם, הוא שאנחנו, כמה שמחוברים, וגם אם רואים לעומק ולרוחב ולגובה, אף פעם לא רואים את כל התמונה כולה.

השני, ולא האחרון, הוא משפט שאמרתי, שהבנות שלי לא האמינו שייצא לי פעם מהפה:

אי אפשר, ממש אי אפשר לגדל ילדים ומשפחה, ללא כלב....

ומי שמכיר אותי דקה וחצי, יודע שהמשפט הזה, הוא נס גלוי 😊

בתמונה: פרוייקט הסיום של בכורתי בכיתה י"א: תותי + אקספרימנטים של צבעים וקומפוזיציות של החפצים שלה, בסטודיו ובטבע.

התמונה תלויה בתערוכת המגמה בבית הספר.

אורית הדר